העט נחסם בתוך ידה הקרה.
חוזר על אותיות שאינן משתנות.
אותו הדבר.
השם שלה צועק משם. אני קיים!
אל תמחקו.
מערמת הדפים אשר שוכנת במרגלות המרתף.
כגשם הדוחף את ענן כדי לצאת.
עיניה סורקות אות אחר אות.
ללא הרף.
מחכות לקול מסוים. דפיקה.
רק קול הפרחים המתחבקים עם שחר.
מתנשקים.

רגליה פונות לכיוון אחר.
רוצות לממש.
אך ידה נשארת, חונקת את העט.
כותבת את שמה.
עכשיו היא נמצאת! כאן.

נשמע קול.
צורם.
ידה הרפתה מהעט, לנשימה.