אני ממש עייף. אינני יודע מדוע. אני מרגיש כאילו לא ישנתי במשך
כמה לילות (וגם לא בימים). יכול להיות שלא - לא ישנתי.
זכור לי רק חלום אחד: אני נרדף לאורכו של לילה שלם על ידי
לביאות, בשטח ענף של אחוזה כלשהי. בסוף הלילה הסוער הזה, מוצא
את עצמי על אופניים קטנים, מדווש במעלה משעול (ויש שיקראו -
"שביל הולנדי") מנוף יומי. בסוף הנסיעה, אני יורק מתוכי גושים
ליכתיים צהובים, והרבה מהם, גושים שנתכדרו לכדי גוש אחד
מטריד.

מתהלך או מתפרקד, לא עולה בידי הביטחון שמה שקורה, אכן קורה.
מנין לי לדעת?
רק דבר אחד נמשך לו כמשי עכבישי המאחד פיסות אור ליום -
יוגורט. גביעים על גביעים של יוגורט מצאו את עצמם מקיאים לתוכי
תכולתם. ואני, הופך והופך, איני מסתפק ביום פשוט, מה לא
ניסיתי?
סוכר, צימוקים, אגוזים, אבוקדו, וופלים - לכל גביע נכנס בן
לוויה אחר, פרט לראשונים שהצטדקו כ"טוהר החוויה".

יום יום, המשוררים, הבנים המפגרים של עולם הקולנוע המלהיט,
ילידי התורה המטומטמת של חוסר הכבלים, מתים בעלי תפארה מנוונת,
אחיהם של הרכיכות הבלתי נגישות - מעוררים את חמתי.
אנא, חלוק עימי משהו טוב או הועל למות, כן נשימותי ספורות.

בין גביע לגביע, כאן, לצד אחיינו של אלוהים, חפצני בהטלת מום
בכל אידיוט המעיז להתקיים על לא עוול לרוחו.