"שמת משהו חדש?" היא שאלה אותי. נזכרתי ששכחתי. "לא, שכחתי",
אמרתי לה. "אז תחליפי", היא אמרה. "אין לי כוח, כבר התלבשתי".
"מה זאת אומרת אין לך כוח, מה אין לך כוח? רק תחליפי!"
עזבי אותי אמא, גם ככה אין לי אלוהים, אז בטח הוא לא יסתכל
עליי ב-9 באב, מה? דווקא עכשיו? עכשיו הוא ייזכר בי ויבדוק?
או... זה מה שיגרום לו לדעת ולהבין שאני קיימת, שאני צריכה את
עזרתו?
היום במיוחד, היום אני הבנתי שאין לי אלוהים, לא כביטוי ולא
כאימרה אלא כדרך ממשית, כעובדה. אני בת בלי אלוהים.
לכל אחד כשנולד יש אלוהים, אלה שמצליחים, שמבינים כמו שצריך
לעשות הכול, שיודעים, אלה הם הם שיש להם אלוהים. ואנחנו האחרים
הם אלה שמבינים הכול אחר כך, אחרי שראו את המצליחים. ואלה
שמפספסים כי לא הבינו קודם, הם אלה בלי האלוהים.
אבל גם לנו יש תיקון, מה? אני לא יודעת. אולי התיקון הוא בעצם
להבין שבפעם הבאה אני אשתדל להיות בין המצליחים? ואז גם אהיה
בתו של אלוהים?
היו זמנים שהאמנתי, וגם עכשיו, בעודי כותבת מילים אלו, קשה לי
לדמיין את עצמי לא מבקשת משאלה כשכוכב נופל, או לא מברכת אותי
ואת משפחתי כשאוכלת את המוציא של ליל שבת, אז מה אני אעשה?
אני יודעת עכשיו שאין לי אלוהים! אין לי, אם היה לי הייתי עם
המצליחים, הייתי כבר עם תואר ראשון בדרך לשני, נשואה עם אהבת
חיי, ועובדת בעבודה שמקיימת את תנאיי, אבל לא! אני רווקה בת 26
בלי תואר, בלי חבר, גרה בבקעה, חזרתי להורים, עם מינוס בבנק
ושום הבטחות לעתיד, חוץ מהבטחה אחת פנימית שחוזרת ומדגדגת כל
פעם מתחת ללב, ממש בקצה לפעמים לפני אבל לרוב אחרי שהדמעות כבר
יורדות, ומזכירה לי שיהיה איכשהו טוב.
אני לא בתו של אלוהים, בתו של מי אני אם ככה?
אני חושבת שגם כולם יודעים...נראה לי שרואים את זה עליי
כשמסתכלים, מסתכלים עליי אחרת, תמיד שמתי לב לזה, אבל אני
שותקת, אני לא אומרת, ומה אני אגיד? למה אתם מסתכלים?!
אז אני שותקת, מעלימה עין, עושה שהכול בסדר ושטוב בינתיים. אבל
אני לא בתו של אלוהים ובטח גם לא אהיה, אני לא אתחתן ולא
אסתדר, אני אשאר רווקה, בודדה, בוכיה, אגור אצל הוריי ואטפל
בהם בערוב ימיי.
טוב, אלוהים, לפחות עכשיו אני יודעת, לא תוכל לעבוד עליי שוב
ולא אצטרך להתפלל אליך בלילה לפני השינה, כי הרי אתה לא שומע
ולא מקשיב, אני מבינה, יש לך המון מצליחים.
נראה,
אולי בגלגול הבא,
היה נעים להכיר, ניסיתי, לא הלך.
איך שיכנעו אותי האחרים להמשיך לנסות? אבל ניסיתי וניסיתי,
והבנתי היום.
אנחנו נצטרך להיפרד. הרי לא חוברנו אף פעם, אז זה לא נורא.

על המוציא של הקידוש בשישי בערב לא אוכל לוותר, כי בו אני
מאמינה, יש לי הוכחה.
אבל אליך לא אתפלל עוד, פה אני מרפה, קשה לי הפרידה.
מקווה שאכיר אותך מתישהו, שייצא לנו לדבר.
גם אני ארצה מתישהו להצליח.

צ'או, אלוהים. צ'או.