בפעם הראשונה שהלכתי על המים היה לי קצת קר. זה היה חודש יוני
ולמרות זאת, בגלל שזו הייתה שעה די מוקדמת, היה די קריר בחוץ.
הפקק ברחוב שלי השתרע מהכניסה ועד קצהו וחשבתי לעצמי שהיה יכול
להיות ממש כיף לדלג מעליו. אז החניתי את המכונית, יצאתי ממנה
והלכתי לכיוון הנהר.
איש זקן אחד שגר שם ליד המים עם פנים מחורצות מקמטים, על הספסל
מעץ שכבר הפך להיות חלק עם השנים שישבו עליו ושכבו עליו ובכו
עליו, הסתכל עלי לרגע בעניין אבל לא אמר כלום.
המשכתי ללכת וחלצתי נעליים כי לא רציתי שהן תרטבנה. משהו בתוכי
ידע שאני פשוט יכולה ללכת על המים. לפני שהתחלתי, הרמתי את קצה
השמלה שלי, השמלה שאני הכי אוהבת, האדומה כמו דם שיורד לך
כשדוקרים לך את קצה האצבע בבדיקת דם מוקדם בבוקר ואז לא כואב
לך כל היום אלא אם אתה לוחץ קצת.
כמו שמאבדים מישהו ורק כשנזכרים בו זה כואב.

אני זוכרת את ההרגשה של הקור.
המים היו קרירים ובהתחלה הייתי מופתעת אבל לאט לאט התרגלתי.
פתאום זה נראה לי הדבר הכי טבעי בעולם. אפילו יותר מללכת על
מדרכה. אני זוכרת את הדג שהתקרב בזהירות לקצה הבוהן השמאלית
שלי, מביט בי במבט מופתע. או אולי היה זה המבט הרגיל שלו.
את אחרי הצהריים של הימים הבאים, כשחזרתי מהעבודה, ביליתי ליד
האגם המקומי, מתאמנת ביכולת החדשה שלי, שכבר הייתה לי לטבע
שני.
לטבע ראשון.
כך חלף לו שבוע ולא גיליתי לאיש את סודי. סוד המים הקרירים,
סוד ההליכה על כלום.

אחרי כמה זמן כשכבר שכחתי כמה זה מוזר כמעט וסיפרתי לו שאני
יכולה ללכת על המים. הוא בדיוק חזר משייט, נעזר בספינה כדי
לעשות מה שאני יכולתי לעשות בלי שום עזר טכני, בלי שום תכנון
מראש - ככה סתם כמו שמרגישים שרוקדים, שלא צריך לדעת כלום אבל
זה שם, נחבא אל הכלים, נחבא בתוך השרירים.
הוא סיפר לי שהוא הרגיש שהוא כמעט יושב על המים מרוב שהספינה
הייתה קטנה ולא ממש תכננתי אבל יצא שאמרתי לו: "מה, גם אתה
יכול ללכת על המים?". הוא הסתכל עלי במבט מופתע שלרגע ראיתי בו
אחוות הולכים-שטים אבל הוא רק צחק ואמר לי: "שוב את והשטויות
שלך".
אין סודות בינינו אבל הבנתי שיש דברים שהוא אף פעם לא יבין.

המשכתי ללכת על המים להנאתי גם בים וכל פעם הרחקתי קצת יותר,
התרחקתי מהיבשה.
התרחקתי ממנו.
כאילו מרכז עולמי הפך להיות המים.
בכל רגע פנוי השתדלתי להתפנות לעניין ההליכה שלי, משכנעת את
עצמי שאין בכך שום רע, שזה תחביב ככל התחביבים. כל התרחקות
מהחוף הקשתה עליי לחזור ופעמים רבות הכרחתי את עצמי לפנות
לאחור וללכת - שוב - הביתה.  
יום אחד החלטתי לראות עד איזה עומק הגוף שלי יוכל להתנגד
למשיכה של המים למטה. אז קמתי מוקדם בבוקר, לקחתי את האוטו
וירדתי לחוף. שם התחלתי ללכת.
הלכתי והלכתי עד שהשחור של האצות הפך להיות כחול של לכלוך,
שהפך להיות תכלת נקי עד שחזר שוב להיות כחול, כחול  של מים
עמוקים. לריח של המים התרגלתי די מהר, אבל דווקא שם, במעמקי
הים, כשאני עומדת מעל כמה מטרים של מים פתאום הרגשתי ריח מוזר,
ריח אחר. ריח של געגועים. פתאום הרעש של הגלים נשמע לי כמו
מוזיקה שאפילו שמעולם לא שמעת אותה, אתה יודע שזו מוזיקה
שנכתבה מתוך געגוע. שכל גל שעולה מנסה להגיע לאן-שהוא וכל
נסיגה שלו - יש בה קצת כישלון על אי ההגעה לשם. כאילו גלים
יכולים להתגעגע. ואז גם אני התגעגעתי פתאום. לא ידעתי בדיוק
למה, אבל הרגשתי שעד עכשיו הייתי עטופה כולי במים שמבודדים
מרעש, מבודדים מסביבה, מבודדים אותך מעצמך. פתאום הרגשתי שזו
בעצם הפעם הראשונה שאני באמת מעל המים.
זו הייתה הפעם הראשונה שהקשבתי לים והים דיבר. אולי הוא דיבר
עוד קודם אבל אני לא שמעתי, כי אפילו שהייתי מעל המים, למען
האמת הייתי מאוד מתחתם. הבנתי שלא אני אילפתי את המים אלא הם
אלה ששלטו בי. שנתתי למים לשלוט בחיי, לשלוט בזמני, לשלוט
בנפשי.
הרגשתי לפתע פתאום איך עול מעשי יורד מלמעלה על כתפי. איך
פתאום רובצת עלי האחריות. האחריות על עצמי, על הסביבה, על
החיים שלי. היכולת שלי ללכת על המים החלה פתאום להכביד עלי,
לדחוף אותי למטה, למים עצמם.
פתאום הבנתי שהרחקתי גם אותו כי הייתי עטופה במים האלה שחשבתי
שאילפתי ופתאום היה לי קר ורטוב, בעיקר בלב.
באותו רגע שמתי לב שהמים הגיעו לי כבר עד הקרסוליים. כאילו כל
מחשבה שחשבתי הורידה מעט מהיכולת שלי להתנגד למים. פניתי לאחור
באימה וראיתי רק מים מסביב, ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה...
המים שהיו עד לפני רגע המפלט שלי, הנחמה שלי, כמו החליטו לנקום
את נקמתם על בגידתי בהם.
את המסע שלי לחוף התחלתי בהליכה. די מהר הוא הפך לדשדוש ואז
הוא הפך כבר לשחייה. למזלי, בשלב זה כבר הייתי די קרובה לחוף.
יצאתי מהמים נוטפת כולי, חשה את משקל המים בבגדי שכאילו ספחו
אליהם את כל פחדיי, מסוחררת וחסרת אויר ובפעם הראשונה שמעתי
שקט באותו יום. לא גלים, לא מים מפכפכים.
פשוט שקט.
ואז הבנתי שהשקט בא מתוכי. המים לא שולטים בי עוד.
לא הם ולא איש.
נתתי לשמש לייבש את בגדיי, לייבש את פחדיי, לקחתי נשימה עמוקה
כמו תינוק שבא אל העולם והלכתי לדרך חדשה מלאת אוויר.