לילה מאיים זה היה. מה זאת אומרת מאיים, אתם תוהים, גם אני
תוהה. אבל בלי ספק הוא היה מאיים כמו היום שקדם לו ושניהם לא
היו כמו שום לילה או יום שקדמו להם. ישבתי ככה על אדן החלון,
סגריה ביד, שומע מוזיקה לשעת לילה מאוחרת (מה שהשמיעו ברדיו,
קצת ג'אז והרבה בלדות רוק של להקות שאף אחד לא שמע עליהן ולא
יודע את "מקום קבורתן"). הכל היה רגיל חוץ מהתחושה באוויר
שאמרה לי, משהו בסגנון של "לך לך"(יותר מדויק היה להגיד "שנה
מיקום אחי"). חשבתי לעצמי, לא כל יום אתה נתקל בתופעה שהריק
אומר לך מה לעשות, אז אם כבר נתקלים במצב דמיוני ונדיר זה,
המינימום שאפשר לעשות זה לציית. לא מש ידעתי לאן ללכת וגם
האוויר לא ציין מקום ספציפי אז היה צורך לעשות משהו שאיש לא
אוהב לעשות, לפחות מאז המצאת הטלוויזיה. כן, הכוונה היא שהיה
צורך להפעיל את הראש (אני בכוונה לא אומר "לחשוב" כי יש גבול
ליכולת האנושית, אתם יודעים). קמתי לקחתי את הציוד ההכרחי לבן
אדם במאה ה- 21, פלאפון, סיגריות, ארנק ומפתחות לבית ולמכונית
(אני מחמיא לדבר הזה שיש לי כשאני קורא לו מכונית. זו הייתה
מכונית משנת 1988(!), פיג'ו 505 שזללה דלק כאילו זה אמברוסיה).
ירדתי למטה, נועל בשקט את הדלת כדי לא להעיר אף אחד מהמשפחה
שלבטח לא יבינו איך הכלום דיבר אלי. נכנסתי לאוטו ואחרי 10
דקות לפחות של תחנונים בפני "ג'ניס" (ככה אני קורא לרכב שלי,
כמובן על שם הזמרת האגדית ג'ניס ג'ופלין, שבניגוד לג'ניס שלי
הייתה תמיד מתודלקת, ככה מספרים לפחות) היא ניאותה להשמיע קול
חיים "קלוש", בערך במו מטוס "הרקולס" כשהוא עובר לך 5 מטר מעל
הראש. יצאתי מהחניה והתחלתי לנסוע כשאין לי מושג קלוש לאן
מועדות פני. אחרי כמה סיבובים חסרי משמעות גיאוגרפית אך בעלי
משמעות של דלק (הרגשתי את המינוס בבנק גודל וצוחק לו.) החלטתי
לנסוע לכיוון הים. רוב האנשים לא מבינים את המשיכה של אנשים
אחרים, כמוני למשל, לים, אבל אין ספק שהים זה היצירה המופלאה
ביותר של הטבע. אז ככה זה היה, 3 בלילה ,אמצע ינואר, חורף וקר
למי שלא מבין ואני ,מתוך אי שפיות זמנית, נוסע לראות את הים.
הגעתי ככה לחוף ליד הדולפינריום בתל אביב, החניתי את "ג'ניס"
והלכתי לכיוון הגלים המתנפצים בשקט לחוף. קפצתי מעל שיכור שישן
שם והגעתי לשובר הגלים. התחלתי ללכת עליו וראיתי דמות שפופה
ישובה על קצה שובר הגלים ומעשנת מול הים. בן אדם כלבבי, חשבתי
והחלטתי להצטרף לסיגריה ולשיחה על משמעות החיים. כשהתקרבתי
ראיתי שזו בחורה חמודה שישבה עם דמעות בעיניים והסתכלה על הים.
ניגשתי ופתחתי בשיחה("מה המצב?" , "הים יפה בלילה, לא?", "קר
הלילה, אה?", ועוד כל מיני משפטים שנועדו לדובב את הבחורה
והתשובה לשאלות אלו לא ממש חשובה.) ולאחר ½ 7 דקות שיחה הבנתי
שזו כלתי לעתיד. היא אהבה את הים כמוני ומעבר לכך שום דבר לא
היה חשוב, ואז כמו מתנה משמיים החל לרדת גשם, אבל לא סתם גשם
אלא האמא והאבא של כל הגשמים. רצנו מהחוף ונכנסנו לאוטו. חשבתי
לעצמי, זהו, הלילה היא שלי ורק מהמחשבה התחלתי להאמין באלוהים
או משהו כזה. שאלתי אותה בחיוך ממזרי אם היא רוצה לבוא אליי
הביתה לשמוע מוזיקה ולהתייבש מהגשם והיא בחיוך ממזרי לא פחות
ענתה "למה לא". הודיתי לאלוהים והכנסתי את המפתח לסוויץ'. ואז,
שוד ושבר, ג'ניס סירבה להתניע, היא לא השמיעה שום קול.
התחננתי, צעקתי, איימתי (זה קצת מטומטם לצעוק על אוטו "אני לא
ממלא יותר דלק!!!" אבל זה מה שיצא לי). אחרי זמן שנראה לי כמו
נצח פצחה הבחורה את פיה ואמרה את המשפט שהיה כמו אלפי סכינים
זעירות שננעצו בליבי (יופי של דימוי, לא?): "עזוב, אני אקח
מונית", ולפני שהספקתי להגיד משהו החזיון השמימי הזה יצא
מהאוטו ונעלם לתוך הלילה. ואז פגע הדבר הקשה מכול, לא ידעתי
אפילו איך קוראים לה, בטח שלא ידעתי איפה היא גרה או את מספר
הטלפון שלה. סובבתי את המפתח בסוויץ' עוד פעם אחת ופתאום ג'ניס
התניעה. דפקתי את הראש בהגה מהעצבים וצעקתי את הדבר היחיד שעלה
לי לראש:
"כוס אמא של ג'ניס גופלין!!!!!!!!!".