[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רון סוזן
/
לא זוכר

פעם, לפני שהכול קרה, הייתי ילד, או - נער, שמח. אני לא זוכר
את התאריך, אבל זה היה יום יפה - קצת מעונן - אבל יפה. קבעתי
עם החברים שלי, שניפגש בקניון, אני לא זוכר באיזה שעה. כשחזרתי
באותו יום הביתה מבית-הספר, הבית היה ריק. ההורים היו בחוץ, לא
זוכר איפה. התקשרתי אל אבא. אמרתי לו, שאני לווה ממנו כסף
לקניון. הוא אישר. הלכתי אל הכוננית בחדר של ההורים שלי,
הוצאתי משם כסף, אני לא זוכר מה היה הסכום. לקחתי את הכסף,
והלכתי אל תחנת האוטובוס שברחוב שלי. התיישבתי בכיסא הצהוב עם
כל הקשקושים שעליו, וחיכיתי. חיכיתי וחיכיתי, הסתכלתי על
המכוניות העוברות ושבות, עד שהגיע האוטובוס. עליתי על
האוטובוס, לא זוכר איזה קו. בירכתי את הנהג ב-"שלום" ואמרתי לו
גם "תודה", לאחר שניקב לי בכרטיסיה. נסענו ונסענו, לא זוכר כמה
זמן. על האוטובוס עלו אנשים שונים, שהתיישבו ליד אנשים אחרים
בצורה אקראית, כל אחד, ליד כל אחד. התחנה שלי הייתה התחנה
הסופית. בדרך הארוכה עלו עוד ועוד אנשים, עד שלבסוף אחד גם
התיישב לידי. לא ממש ראיתי את אותו אדם, מכיוון שזה לא מנומס
לחקור אדם במבטים, רק בדבר אחד כן הבחנתי- הוא שיחק עם משהו
בידיו בעצבניות. מעט לפני שהגענו לתחנה הסופית, התחנה שלי,
מכשיר סלולארי צלצל. זה היה המכשיר של האדם, שישב לידי. הוא
הרים את המכשיר מבין ידיו (אז זה מה שהיה שם...), לחץ על
הכפתור הירוק - ובאותו רגע, פרץ אור חזק, ורעש - רעש עצום.
הרעש נגמר, ואני, כל-כך מבוהל, רצתי - רצתי בכל כוחי, רצתי
הביתה. הצצתי לאחור, וראיתי את האוטובוס עולה בלהבות, ומיד
הבנתי - היה פיגוע. בעודי רץ הביתה, כה מבוהל, תהיתי. תהיתי,
כיצד זה שאני יצאתי מהפיגוע ללא שריטה. תהיתי מה קרה לנהג
הנחמד, או לאותו אדם שישב לידי. הגעתי הביתה - ההורים כבר
חזרו. הלכתי לחדר, טרקתי את הדלת, לא רציתי לדבר איתם, לא
רציתי לדבר עם אף אחד, הייתי מבוהל מדי. טלפון. רצתי לענות,
אולי זה אחד החברים שקבעתי איתם, אך אמא ענתה לפני. בעוד השיחה
נמשכת היא פרצה בבכי. אף פעם לא ראיתי את אמא בוכה ככה. אבא
קם, ניחם אותה. היא ניתקה את הטלפון, לחשה משהו באוזנו, ושניהם
הלכו לכיוון המכונית. הלכתי אחריהם. הם נכנסו אל המכונית, וגם
אני. נסענו. הגענו למבנה לא-מוגדר, נכנסנו. הלכנו לחדר ללא
חלונות, כשקיר אחד שלו עשוי זכוכית, מעין קיר חלון שכזה,
ובצידו השני - וילון. הוילון נפתח, שכב שם ילד, או - נער, פצוע
וחבול- מת. פניו היו חבולות מכדי לזהות. אבל אני הייתי מזהה את
פני גם במצב כזה ולצערי הרב ---
זיהיתי.
שני דברים אני כן זוכר-
את היום הזה, ואת אותה תחנה סופית, עם האוטובוס השרוף לידה,
ובו- אותו ילד, או - נער, פצוע וחבול - מת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כוס.
מה אתם פותחים
את העיניים,
מה?!
אני שוטף כלים.



תרומה לבמה




בבמה מאז 4/9/04 20:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רון סוזן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה