יום אחד... יום אחד החלטתי לשכוח מהכל. יום אחד רציתי לקום
וללכת. אתה יודע איך אני. ביום האחד הזה, לא היה שם אף אחד. לא
היה שם שום דבר. רק אתה. ואני.
והשמש הסגולה שציירת בגן של סילבי, שתלינו אותה יחד על לוח
המודעות. והיה שם גם ג'ובי - החרדון הקטן שמצאנו פצוע בין שיחי
היערה שלך, ושנדרס יום לאחר מכן. היו שם גם הצמות הארוכות של
רוני, שגזרנו ברשעות בכיתה א' בלי יותר מדי כישרון לספרות...
והיה שם גם התלתל הזהוב שלך, ששמרנו במגירה מאז שהסתפרת אצל
יענק'לה השמן.
היה שם ספר המתמטיקה הראשון שלנו בכיתה ו', שבל"ג בעומר אחד
קיבל צורה של קרטון שרוף. היה שם גם המכתב הראשון מהמורה
לגאוגרפיה, שמסגרנו עם המסמרים של שאול ממון.
הייתה שם שרשרת הצלב הראשונה שקנינו בפסטיבל ערד, והמפרט
הראשון שנמס לנו בגלל שהוא נשאר קצת יותר מדי זמן על התנור
בבית שלך.
היה שם גם המפתח החלוד שסחבנו מיגאל אב הבית. המפתח לדלת
חדר-המורים בחטיבה. היו שם גם חמשת המיתרים הקרועים, שעשינו
מהם צורה של פרח ונתת אותם להדס מהכיתה המקבילה.
הייתה שם הקלטת הוורודה של לד זפלין, שרבנו עליה חודשים עד
שמיקה דרסה אותה עם האופניים. והיה שם גם הכרטיס של מרלין -
ההופעה הראשונה שלנו בדטרויט.
הייתה שם החולצה השחורה שלך, שכלבת הפוינטר שלי כיסחה בלי
סיבה, והכתבה החצי-קרועה על ההופעה של מטאליקה בישראל, שנשמרה
בתוך קופסת שימורים של אפונה.
ובאותו יום אחד, היה שם גם היום ההוא, שלא ייצא לי מהראש
לעולם.
זוכר אותו? זה היה היום הראשון שביקרנו בבריכה החדשה של בארות
יצחק, עם כל החבר'ה. כולם נכנסו לבריכה אבל אנחנו רצינו להישאר
בדשא. רדפנו אחרי החתולה עם העין הסתומה, עד שהיא נעלמה מאחורי
הסלעים, וישבנו לנוח מתחת לעץ החרוב. מתחת לעץ הזה, דבורה
גדולה עקצה אותך ברגל, ואמרתי שאם כואב מדי אתה יכול לבכות אם
אתה רוצה. אז בכית.

היום כבר אין הגן של סילבי. בנו שם משרד של עורכי דין. והיום
כבר אין את שיחי היערה היפים בחצר שלך - משפחת גולדברג קצצה
אותם בשביל שיהיה להם מקום למנגל. היום כבר אין את המספרה של
יענק'לה - פתחו שם פיצוחיה, רק של עשירים. היום כבר אין את
הבריכה של בארות יצחק. נפתח שם מגרש כדורגל, שהיום רק נחשים
ועשבים שוטים גרים בו.

היום יש רק אני. והשם שלך, על המצבה.
מיום אחד ועד היום... אני מתגעגע אליך. אמרת שאם כואב מדי, אני
יכול לבכות אם אני רוצה.
אז בכיתי.