חלק ראשון

עם הנץ השחר פנתה סירתנו לאחד מיובליו של האמזונס, ששמו לא
יוזכר כאן, שהיה אחד מרבים שהזינו את הענק הפועם ואשר היה
בעצמו נהר כביר היכול לפרנס חבלי ארץ שלמים. המחלף המיימי  נצץ
את אורה הלבן-כסוף של השמש המבליחה והאד, שכיסה על המים
השקטים, נסוג מהאור כערפד, מתאכסן לשנת יומו בג'ונגל הסמיך.  

לא אגלה את שמי. כגיאולוג במקצועי, נוטל אני חלק במשלחת חקר של
האו"ם, שיעודה המוצהר היה לאסוף נתונים על סחף הקרקע באזור זה
של אגן האמזונס, אך בנוסף הייתה אמורה לאמוד את שיעורו של
בירוא היער הפראי שהתבצע באזור, שהיה הסיבה לסחף המוגבר, ואשר
הכחיד מידי יום מינים שלמים.

זכינו לשיתוף פעולה מחויך וחמים ממנהלת המחוז, אשר, מסתבר,
ניהלה מערכת יחסים חמה לא פחות- אם כי משתלמת הרבה יותר- עם
חברות הענק, שביצעו את עבודות הכריתה המונומנטליות, שהיו
מנוגדות לחוק המקומי, המדינתי והבינ"ל .

כעבור מספר שעות מצאנו נקודת עגינה, כאשר בכוונתנו לאכול
ולהחליף כח, שהיה קולח מאיתנו במהרה בחום ובלחות האבסורדיים.
לגשם, שירד רוב הזמן, היתה את הטקסטורה של שתן בריא, דהיינו חם
וזורם, לא מטפטף. לקראת ערב נקים את מחנינו ללילה. המסע ליעדנו
עתיד להימשך מספר ימים.

ביום השלישי למסענו, באחת מעגינות הביניים שלנו, פניתי לעשות
את צרכי. לפי הכללים הייתי אמור להישאר בקרבה מיידית לנקודת
העגינה, אך כוחו של הגורל יחד עם שלפוחית ביישנית הובילו אותי
מטר אחד רחוק מדי. רצון שאינו שלי, ושמקורו נסתר ממני, דחק בי
לנוע לתוך נקודה מסוימת אשר שינתה במשהו מחזותו הירוקה והאחידה
של הג'ונגל. הסטתי את העלווה השרכית, המוזרה למראה, רק כדי
לגלות מעין שביל כבוש, כאילו  שם מישהו את העלווה לחרבה ויבקע
הג'ונגל. החלתי פוסע בשביל כמי שנמשך בחבל, והיער לי חומה
מימיני ומשמאלי. הייתי הולך זמן רב בדרך המשונה, שהייתה מוארת
באור בהיר ותכלכל. תהיתי למקורו, שכן קרקעית הג'ונגל אפפה תמיד
באפלה נצחית. הגשם חדל באחת מלקלוח והאוויר נעשה יבש, צונן מעט
והררי באופן מוזר. היער החל פולש קלות לנתיבי, רחשו האופייני
שינה את אופיו ככל שהעמקתי בו- הזמזום המוצק והאופייני התחלף
בקולות מחזוריים, נמוכים ומרוחקים, שנשמעו כאילו בקעו מקונכיות
ענק, רבות לאין ספור. כמו כן, השתנה היער עצמו- העלווה החלה
נושאת אופי שרכי קדום, כזו שכיסתה את היבשת הגדולה מאות
מיליוני שנים, לפני שהאדם החל מהלך בה.

לאחר זמן לא ידוע הבליח בהדרגה קול שונה. בתחילה לא זיהיתיו.
התחלתי להסיט את העלווה והקול
הלך והתמצק, כשהוא נושא את אופייה המובחן של יבבה אנושית. נעתי
ביתר תכליתיות למקורו.

הילדה, כבת 10, היתה שכובה על צידה. שוקה הימנית היתה שבורה
בעליל- אם כי שבר סגור,בשליש הסמוך לברך, שנראה לי כפשוט.
בראותה אותי חדלה ליבב- כאילו הושגה מטרתה. פניה, וכך גם גופה,
שנשא אזור חלציים בלבד, היו מכוסים בחמר כחלחל, אך היא השתייכה
בבירור לגזע הלבן. תהיתי אם אינה משתייכת לאותם "תכולי העור",
שפגש אותו קיסר, משחצה את התעלה העתידה להיות בריטית- שכן אז
קבלת הפנים הצפויה לי עלולה להיות מסוכנת. אך הדברים לא היו,
משום מה,  חשובים לי. פניתי לטפל בה עם הידע הרפואי המוגבל,
שקניתי במסעותיי. היא הבינה, כנראה, שאת  טובתה אני דורש
ושיתפה איתי פעולה באלם, חרף ייסוריה. ענף יבש וקשה היה לה
לסד, כשהוא מקובע היטב בשרכים עבים וחזקים.
תוך כדי הטיפול בה הבחנתי שהיא גבוהה במידה לא מצויה. למעשה,
היתה גבוהה ממני, דהיינו לפחות 180 ס"מ ורזה מאד. והיא לא
דיברה. גם לא בשפתה שלה. דבר שאז נראה לי הגיוני, אך מוזר, שכן
אנשים במצוקה נוטים לדבר גם שהם מודעים לכך ששפתם זרה
לשומעיהם. המידע עבר במחוות ותנועות ידיים, שאת רובן הבנתי.
נשאתי אותה, לתדהמתי, כמעט ללא מאמץ. היא הובילה אותי בסבך
לשביל, שהיה כנראה מקביל או שהשיק לזה שבו תעיתי. הלכנו זמן לא
רב. השביל הוביל, מבלי להתרחב, לכפר שלא מהעולם הזה.

אני משתמש במונח "כפר", משהוא זה שמתאר התיישבות קבע, של
ילידים, בג'ונגל- שלוש עובדות שתקפותן, בעיניי, מוטלת כעת
בספק.
אולם, המראה שראו עיניי היה רחוק שנות אור מהארכיטיפ הכפרי של
כל כפר שהוא.

בקרחת יער נרחבת לאין שיעור צף לו מבנה עצום אירגולרי לחלוטין,
עם דמיון רופף לזיקורת רחב בסיס, ואשר חומר, עץ ושיש- מלוטש
כמראה- שימשו בו בערבוביה. היה ברור לי, משום מה, שהמבנה בן
אלפי שנים, אם לא למעלה מזה. הערכתי את קוטר בסיסו של המבנה,
שהיה עגול באופן רופף, כבמאה וחמישים מטרים לפחות ואת גבהו,
בנקודה הגבוהה ביותר, כנושק למאה מטרים. למבנה היו בבסיסו
דלתות רבות, גבוהות וצרות באופן מוזר, והוא היה מנוקד בגרמי
מדרגות חיצוניים, שנמתחו לאינסוף  ובחלונות מאורכים, אף שאחד
לא דמה למשנהו. לא היו תריסים או זגוגיות וגם בגגות לא הבחנתי.
את המבנה, במרחק של כחמישים מטר ממנו, הקיפה מעין חומת לבנים,
שנראתה אז מגוחכת לחלוטין, שכן גובהה לא עלה על רבע מטר. בחומה
היו מספר פתחים. באזורים הגלויים  במבנה  ובין המבנה לחומה
התהלכו דמויות, שהיו ללא ספק אנושיות, אם כי גופן המכוייר
והמקלוני למראה התנשא לגובה של כשלושה מטרים. עיניהן היו
תכולות מני ים.
בתדהמתי שכחתי את מטעני הילדותי, והייתי שומט אותו לולא פרצה
לה דמות נשית תמירה, זעקה דבר מה, ובאלם דומע אימצה לליבה את
הילדה, שהחלה סוף-סוף לבכות.
מספר דמויות גבריות, שכמעט כפלוני בגובהן, פנו אלי ללא מלים,
אך ללא שמץ איום או רוגז. הם
היו כולם חמושים בכלי נשק מוזרים למראה: מעין קילשונים ארוכים
כפלנקס, אך עם שני ראשים בלבד
בקצותיהם, בחרבות מוזרות, שהיו ישרות ומעוקלות כאחת, ואשר
הזכירו לי חרב מצרית קדומה,
שראיתי לפני שנים במוזיאון לונדוני ובקשתות עצומות, אך בלא
שנשאו חיצים. כל כלי הנשק עשויים
היו במעשה אומן, מעוטרים בזהב ויהלומים.
במחוות מרגיעות ואוהדות, אך ללא מלים, התוו את דרכי פנימה. הם
הקפידו שלא לעבור מעל החומה האבסורדית ודאגו שכך אנהג גם אני.
מייד כשעברתי את החומה, דימיתי כאילו משא כבד הוסר מכתפיי.
צעדיי נעשו קלים בצורה מוזרה, כאילו שלטו במקום חוקי גרביטציה
אחרים, ירחיים משהו.
המבנה אכן היה, כששיערתי, כוורת מגורים. מדהים היה מבפנים כפי
שהיה מבחוץ. החללים, ששימשו
למגורים או לצרכים אחרים, היו כנראה ייחודיים במינם, שכן
בהעמיקי חדור לא ראיתי אחד דומה למשנהו- החל מחדרים ממוצעים
בגודלם, אך מתנשאים לכעשרה מטרים, ועד לאולמות עצומים בגודלם,
שתקרתם היתה נמוכה במפתיע כך שאילצה את מלוויי להתכופף מעט
ולהטות נשקם. החדרים היו מרוהטים בהידור יוצא דופן והקירות
עוטרו בפרסקות ובשטיחי קיר, שתיארו תיאורים פנטסטיים של קרבות
במפלצות ים לא ידועות, של ספינות ענקיות כמיכלית ולהן מפרשי
ומשוטים לאין מספר ובפורטרטים מעשי אמן של אנשים, שדמו
למארחיי. האנושיים, שפגשנו בדרכינו, פסקו ממלמולם כשראוני.
לבסוף הגענו, כנראה, ליעדנו. מסעי האילם עמד להסתיים.
בחדר מרווח, אך צנוע במפתיע, ישבה דמותה של אישה, שהיתה כנראה
קשישה עד מאד, אך תנועותיה,
גמישותה ומבטה הצלול, עירני ועמוק מיני חקר, העידו על ההיפך.
במחווה אילמת הצביעה-הורתה על הכרית שמולה. התיישבתי. מלוויי
נשארו עומדים כפסלים, ראשם מושפל בהכנעה. בתנועת ראש בלתי
מורגשת הורתה למלוויי, שתפקידם הסתיים. הם נסוגו בהליכה
אחורנית, כשהם נדים בראשם. אחד מהם נותר, יצוק לצידה של האישה
הקדומה.  
עדיין, מבלי לומר דבר, היא סבה על צירה ופתחה ארון פשוט, שהיה
שקוע בגומחה בקיר. בארון היו מונחים בקבוקים ירקרקים עם כיתוב,
שלא הכרתי, אך נראה כשונה מבקבוק למשנהו. בחזית היו כוסות זהב.
האישה הוציאה כוס אחת ושלפה בזריזות את אחד הבקבוקים. היא
מילאה את הכוס כדי מחציתה, הניחה אותה על שולחן נמוך, שחצץ
בינינו, והחוותה עליה במחווה חד משמעית.


הדבר היה חיוני על מנת שנוכל לתקשר, אמרה לאחר שלגמתי. היא
דיברה סאמליוסית - שפה שאבדה עם העם, שדבר אותה לפני ריבוא
שנים.
ראשית, ברצוננו להודות לך מעומק ליבינו. הילדה היתה גוועת ללא
ספק, לולא נקראת בדרכה.
נארחך פה ככל שתרצה, למרות שנוכחותם של זרים קשה לנו מאד. מידי
פעם יהיה עליך לגמוע מן השיקוי, שכן השפעתו זמנית. ועליך לדעת:
הלוגם ממנו אינו יכול שלא לשמוע את האמת ובין שיחו אינו יכול
שלא לומר אותה. בנוסף, לשיקוי תכונות נוספות, שאותן תגלה
בעתידך.
ערה אני לשאלות הרבות, שעולות בדעתך, וכחלק מהכנסת האורחים שלה
אני גאה להיות מחויבת, אענה
על אלה שאוכל.
לפני שנים רבות, רבות לאין מספר, היינו גוי גדול, ארצנו נרחבת
ופורייה והים לנו היה. אך, ביום נורא אחד התנאה אחד משליטינו
הפחות נבונים באל הזמן והכריז כי מעולם לא תשקע השמש על
ממלכתנו.
נקמת האלים היתה איומה: ארצנו שקעה כמעט כולה בים, ציינו העצום
היה לאין ורק קומץ מאיתנו נותר, מתקבץ במקדש על צוק בודד, ששרד
את השואה המימית.
על אלו הנותרים- שאנו צאצאיהם- הוטל עונש נצחי - לשהות בתחום
מושב -כן, זו הגדר העולה בדעתך כעת- אשר ממנו נצא רק כדי ללקט
מזון ולאסוף דברים אחרים הדרושים לנו. תחום מושב זה נע
אחורה וקדימה בזמן ובמקום בקצב מהיר אלפי מונים מהזמן האנושי
אותו אנו חווים ואשר, כאילו
כפל כפלים עונשינו, דווקא מואט מאד. הילדה, שחבה לך את חייה,
שנותיה רבות שבעתיים משלך.
עוד שואל אתה מדוע איננו מדלגים מעל חומת תחום מושבינו, אלא
נדחקים במגרעות, שהוצבו לנו בה:
ובכן, חלק מאלה, שדילגו מעליה, החלו לפתע מצעירים מיום ליום,
כאשר לעולם אינם זוכרים את היום שלפני, שכן הוא לא התרחש, וזאת
עד הסוף הבלתי נמנע- הם מתו כתינוקות בני יומם.

תהיתי כיצד קוראת השליטה את מחשבותיי, עד שהבנתי שכך עשיתי גם
אני, ושמעט מאד מהדיאלוג
בינינו היה אכן מילולי ממש.

ביום השלישי לשהותי כאורחם של הסאמליוסים יצאתי עמם ליער.
לתדהמתי, הוחלף הרעש הקונכייתי
בלהגן הבלתי פוסק של חיות לאין מספר, שהיה מורכב משברי מלים,
שאותן הבנתי- כאילו הייתי בקינגס
קרוס ב-16:30 ולא ביער מופרך.
בנשק דרוך חלפנו על פני טיגריס קדום, שניביו העליונות היו
ארוכות כחטים, אך חדות כמחט. "לא רעב"
גרגר וחזר לנמנם. כן, חייך אחד משותפיי, כשראה את פני ההלומות.
אתה תבין כל דבר, בין אם נאמר ובין אם נכבש ולא נאמר. על עץ
רחב התחוללה קקופוניה מוחלטת, שכן אוסף של פרימאטים קדומים
התווכח אם באנו לאכול אותם או שמא אפשר, לחילופין, לגנוב
מאיתנו משהו.
"תגיד להם" אמר בחיוך שותפי לדרך. "לא נפגע בכם לרעה", ליהגתי
בגרגור מוזר, "אבל אנו חזקים מאד ומסוכן לנסות ולגנוב אותנו".
"איננו אוכלים מן החי", פנה אלי אותו סאמליוסי, שדובב אותי
קודם, כנראה מנהיג החבורה - שכן
בהריגת יצור חי אנו חולקים בסבלו. מלבד זאת, המקומות שאליהם
מזמנים אותנו האלים הם כאלה, שמאפשרים קיום שופע מבלי להכחיד
נפש חיה. את נשקינו אנו נושאים על מנת להבהיר לחיים האחרים
שאנו חזקים מהם, כך שיחפשו מקור מזון אחר. אולם, בעת הצורך
איננו מהססים להשתמש בהם.

החבורה שמחה לגלות קבוצת שיחים, שהיתה עמוסה בתרמילים עבים,
כנראה סוג של קיטניות.
הם מילאו בהם שקים שלמים, אותם נשאו על גבם במנשאי קש גדולים
כדוודים.
מזה זמן הבחנתי בסתירה בין מבנה גופם התמיר והצנום ולבין
הקלילות בה נשאו את מטענם. באחת
העצירות, שבדיעבד נועדה בעיקר לי, ניסיתי להכתיף את אחד ממנשאי
הקש העצומים והגדושים.
לא הצלחתי להזיזו כמלוא הנימה. להערכתי, שקל מאתיים ק"ג לפחות.
שיערתי, שמארחי שימרו
סביבם, בצורה לא ידועה, את שדה הגרוויטציה הקלוש, שהיה נהוג
במתחם.

לפתע חסמה את נתיבינו חיה עצומה, שנשאה דמיון מסוים לדב, רק
שניביה וטפריה היו ארוכים
מאמות ידי. האחד הזה היה רעב. "אנחנו רבים וחזקים, ואתה תמות"
גרגר המנהיג. היצור
המאיים, שכנראה נשא בתודעתו או בגנום שלו זכר מפגש קודם עם
הסאמליוסים, היסס מעט ופינה את הדרך למתחם שבנו עמוסים במזון
ובעצים לבערה .

הזמן חלף, ואני ניסיתי ללמוד את המבנה העצום, שמימדיו הפנימיים
עלו בעליל עשרות מונים על אלו של חזותו החיצונית, שהיתה
מונומנטלית כשלעצמה- פרדוקס שאיני יכול להסבירו עד היום, אם כי
אז לא נפלא בעיני יותר משאר הדברים שראו עיניי. גיליתי בו
דברים מופלאים: בטבורו שכנה ספריה, מעין חלל עצום, עגול ככעך,
שבקירותיו גומחות לאין ספור, כעין כוורת, ואשר הכילו גווילי
קלף מגולגלים. הספרנים, מנהגם היה כשל משמשים בקודש, ולבושם
ייחודי היה: הם עטו מעין גלימות אדומות כדם, שלמרות שהיו
מונחות עליהם בחופשיות נוזלית, כמעין טוגה, לא הצלחתי להבחין
בהן בקפלים. הגלימות שיקפו למחצה,  באופן מימי איכשהו, את
ריבוא הגווילים שהקיפון, אך לא אותי.
הורשיתי להביט בגווילים, אך לא לגעת בהם.
הם נכתבו בשפה, שמעולם לא ראיתי ושנשאה דמיון רופף לסנסקריט.
פרט לטקסט הייתי מבחין לעיתים באיורים המורכבים של כוכבים
במסילותיהם, ברישומים שדמו לי לנוסחאות מתמטיות ובשרטוטים
מפורטים כתרשימי ציור של ספינות עצומות ושל כלי עבודה ומדידה
מורכבים ביותר. בחדר מתומן תת
קרקעי שכנה לה מכונה מוזרה ומופלאה. היה זה גוש הטרוגני, שנראה
כעשוי מתכת, אך נשא עימו שקיפות מסוימת וקרן בזוהר כחלחל קלוש,
כאילו עדין מכדי לתפוס אותו. חלקיו הותאמו בדייקנות לא
אנושית.הדבר היווה, כנראה, מקור אנרגיה שלא היה נהיר לי ואשר
בעזרתו ביצעו עבודות מורכבות ביותר של ליטוש, השחזה ועיבוד
שבבים, וזאת ע"י חיבור מכשירי עזר למחברים מסתוריים במתקן. הם
לא יכלו להסביר לי כיצד הוא פועל, אם כי תפעלו אותו במיומנות.
האם היה זה מעין כור? האם המין האנושי בוסס באלפי שנות בורות
רק על מנת לגלות שוב אשר נתגלה בעבר - ואולי בדבר התגלם ידע,
שאבד לנצח?  

בכל גיחה מעבר לחומת הזמן מצאתי את עצמי בסביבה שונה, שאכלסה
מינים שונים מאד ואשר מיליוני שנים היו אמורים להפריד ביניהם.
החל מזו שהיתה מוכרת לי, עם וריאציות ניתנות לזיהוי על אריות,
קרנפים וציפורים, דרך עולמן של לטאות עצומות, שאפילו לא נתנו
דעתם לנוכחותינו הזערורית, ואפילו הרחקנו לשחר החיים ביבשה,
לעולם שדמה לביצה רדודה ואשר שרץ בדו-חיים מרובי רגלים, נושמי
אויר ונושאי זימים, שנראו כמאובנים קדומים שקרמו עור וגידים.
אולם לרוב היה זה יער סבוך, כזה או אחר. פעם אחת הקיף את החומה
קרחון עד ענקי. שבנו מיד על עקבותינו. נאמר לי שלעיתים לוחך את
החומה עולם מימי, רק  שאז אין הם יורדים בו, משאיבדו אומנות
זו. ואולי הם מפחדים להרחיק.

בחודש הרביעי להיותי עמם נקראתי שוב לאישה הקדומה.
"זמנך מגיע והגיעה שעתך, שכן ניתנת לך ההזדמנות לשוב. במידה
ותחליט להישאר, איני יכולה להתחייב שהדבר יישנה בימי חלדך.
ברצוני להציע לך דבר מה. אינך חייב לקחתו ולא ניפגע מסירוב,
שכן הדבר עשוי להכיל את הטוב ואת הרע, כפי שכבר תפסת
בחושייך."
האישה הוציאה את אחד הבקבוקים הירוקים והניחתו מולי. הוא היה
פחוס, מלא למחצה ושעם פקקו.
"שים לב", אמרה - הפעם בקול- "אל תשתה ממנו בחברת בני מינך,
שאינם מורגלים כמונו בהשפעותיו.
ייתכן ולא תוכל לשאתו יותר. אל תנסה לאבדו או להשמידו, שכן
הדבר לא יעלה בידך. הוא גם לא ייכלה,
שכן נובע הוא שלא מהעולם הזה.  כאשר לא תוכל לשאתו, עליך
למוסרו לאותו אחד שיבין את תכליתו ואשר יהיה מוכן לקבלו."
"הגיעה השעה", איחזרה. "עליך לצאת לדרך בקרוב. ברצוני לציין
שהיית אורח נסבל בהחלט, מכבד את המקום ומנהגיו, למרות שלעיתים
נראו לך משונים. ואומנם, יש בך איזשהו יסוד חקרני, כנראה
אי-נמנע,
ושאולי מאפיין את בני ארצך. בכך הקשית עלינו מעט."
הודיתי במילים חמות על הכנסת האורחים המופתית. את הבקבוק נטלתי
בלי אומר וטמנתיו באחד מכיסי בגדי, אשר לא התלכלכו או בלו
לאורך כל הזמן ההוא.
הסאמליוסים ליווני עד חזיתו המוצקה של הג'ונגל, נפרדים ממני
ללא אומר מול השביל, שממנו הגחתי זמן רב לפני כן.
פסעתי בשביל מבלי להביט אחורה, חושש מהעתיד לבוא. היער נשא
אותי  בזמן, הולך ועוטה את דמותו, ריחותיו ורחשו האופייני של
הג'ונגל האמזוני.
השביל הסתיים בשיח שרכי למראה. חציתי אותו רק כדי לראות את
חברי המשלחת כשהם עסוקים , פחות או יותר,  במה שעשו כשעזבתים.
פניתי לאחור והסטתי את השיח המשתרך, אך מאחוריו לא היה שום
שביל, רק חזיתו של היער, מוצקה ואפלה מתמיד. היה ברור לי ששבתי
ביום בו יצאתי. שאלתי לשעה את הראשון, שנתקלתי בו. הסתבר
שנעדרתי כחמש דקות.
הבקבוק להט על ירכי.

חלק שני

נותר עוד יום אחד ליעדנו. נטלתי אותו לשק השינה, והתחבטתי בו
כל הלילה. באשמורת ראשונה לגמתי ממנו, מבין שאין בידי להימנע
מכך. טעמו היה כשל אפריטיף מריר, רק ללא שמץ אלכוהול,
והוא התפוגג מייד.  
המלמול היערי המונוטוני התחלף מיד בקקופוניה, כזו של מסיבת
קוקטייל ענקית. "הם ילכו, יישאר
אוכל" טרטרו במקהלה מספר קופים, שנתלו על ענפי העץ הסמוך.
"מסביב" כך תסס נחש כלשהו, שהשתדל לעקוף את מחננו. במרחק רב
שמעתי נהי חרישי של נמרה המבכה את גורה, שאת הלילה לא שרד.
כאילו מתואמים החלו האנשים להגיח מאוהליהם ולהתחיל ולפרום את
קורי השינה. אצל חלקם שמעתי את חלומותיהם האחרונים, שבהם ערים
מרוחקות נמוגות, געגועים נכבשים בהמתנה ללילה הבא, וסיוטי לילה
נמריים דועכים למציאות.

התאמנתי לסנן מבעד לקולות האנימליים את אלה האנושיים. התברר
לי, לחרדתי ולסקרנותי, שמחשבותיהם של האנשים סביבי נהירות לי
כאילו נאמרו- הן אפילו נשמעו טונאלית
זהות. זה נשמע בערך ככה, "אני ניגש לצחצח שיניים (ובדרך אראה
אם אפשר לגנוב לארתור סיגריה)". את מחננו הקמנו בסמוך למבנים
המהודרים, ששימשו את הסגל של חברת "קולומבוס", הקבלן הראשי של
עבודות הכריתה.
סמוך לצהריים הודיע ראש המשלחת, בוטניקאי משכיל ואקסצנטרי
מאורילק, ששמו גרברט, כי הוא ניגש למשרדי החברה על-מנת לארגן
את אספקת החשמל והמים החיונית לנו (האמת, שעלי לוודא כיצד
יועבר לי הכסף עבור זיוף הדו"ח).
"בוקר טוב" מלמלה רופאת המשלחת, משחלפה על פני במבט חמקמק
וחיישני (כמה כבר אפשר לרמוז לגבר? אין לבן אדם עיניים? כבר
לילה חמישי שאני רוצה שתאכלס את שק השינה שלי).
כך התוודעתי לסדרה של בגידות, גנבות, אהבות נכזבות, וידויים
שלא נכתבו ואפילו מעשה רצח אחד, שבוצע לפני 12 שנה במנילה,
בפרץ של אלימות רווית אלכוהול.  
מכל מקום נישאו קולות הנהי של החיות הגוועות ביערן המתפוגג,
קולות איומים, מרטיטים את הנפש ומחלחלים לדם.
בתחילה נשכרתי מהפריווילגיה המציצנית. הרופאה הראויה זכתה
לביקור מפתיע באותו לילה. לא דיברתי, לפני שהפשטתי אותה.
חשבתי, שמעולם לא  תקלוט...
אני? מעולם לא קלטתי. אני פשוט שתוי.
תפסתי שיחה עם גרברט בענייני מדידות. השיחה נסוגה לטרוניות
השגרתיות של פקידי או"ם בענייני שכר. תוך רבע שעה היו בידי
מספר חשבון הבנק באיי קיימן וקודי הגישה.

האימה החלה מתפשטת בי לאיטה כנמטודות מרעילות, משהחלו להופיע
קולות נוספים. לקח לי
זמן מה להכיר בעצמי כדובר. ראשית היה זה פחד המוות. מותי
הוודאי, שקרוב יותר מלידתי,
נראה כאורב לי בשוכבי ובקומי. לכאורה מוזר היה הדבר, שכן שום
נתון, שעשוי לקרבו או לדחותו,
לא עלה. לא אז. והיה עוד (הייתי לוקח בשקט את הכסף ונוטש את
הרמיוני ושני הבנים. מה לי ולה?
לא הייתי מתחתן איתה. והבנים- אני לא אוהב אותם. לא אוהב את
בניי שלי).
חדלתי לשתות לזמן מה. עברתי לרום, שהיה בשפע, אך הבקבוקים לא
השכיחו את הבקבוק.
ביצעתי את עבודתי חסרת התוחלת, את המינימום ההכרחי.
לגמתי במטוס להית'רו. הרמיוני חיבקה אותי בשמחה (נקווה
שהאידיוט לא שכח את התחריטים
ואת הבושם. תומס מת, כשאני לובשת רק אותו)
(אני הייתי מוכן להרוג אותך) נבהלתי. "מה קרה?" נדרכה הרמיוני
לנוכח חוורוני.
"עייפתי מהטיסות האינסופיות. שינה ארוכה מספיק תכסה את הכל".
בדרך הביתה אספנו את בניי,
אירווין וג'ק. לא  היה טכסט נוסף פרט לברכות הריקות. וטוב שכך
.

ניסיתי להיפטר ממנו. ידעתי שאכשל. השלכתי אותו לתמז רק כדי
למוצאו במגירת הגרביים עם
שובי. ניסיתי לנפצו מול קיר רק כדי להתיז שברי אבן.  ניסיתי
לרוקנו לשירותים והוא זרם,
זרם וזרם, כסטיכס עצמו. הומלס עטוף בעיתונים שמח לקבלו. בבית
מצאתיו בתיקי.
כסנה בער בנשמתי . בער ולא אוכל.

לא יכולתי לשאתו יותר. עלה בדעתי רעיון העוועים שאם איני יכול
להיפטר מהבקבוק, אני יכול לאלצו
להיפטר ממני. פניתי לתחנת יוסטון. נכנסתי לתוך מנהרת אחד
הקווים ונשכבתי על הפסים. ניסיתי
לשלוח ידי אל הפס השלישי, נושא הזרם, אך ידי החליקה מתחתיו
ומעליו, כאילו שדה כח סמוי מקיפו ומונעו ממני. לאחר כחצי שעה,
משלא נראתה שום רכבת, הגחתי מהמנהרה. הסתבר שיש תקלה דווקא בקו
הזה.
כשיצאתי מהתחנה, הודיעו על תיקון התקלה. ניסיתי את הנהר. איני
יודע לשחות היטב ולא התכוונתי
לנסות כלל. פניתי לגשר וקפצתי בלי היסוס.  אולם, תחת להכותי
מכת מוות,  ינק אותי הנהר בעדינות במעין בועת אויר וילד אותי
בחוף, יבש ומבולבל .
בשעות הערב פניתי לכיוון האוטוסטרדה בכניסה הצפונית ללונדון.
חניתי בשוליים והתחלתי חוצה  בהליכה את התנועה המטורפת, ללא
פחד וכמעט בשיעמום. חציתי הלוך ושוב, כשמכוניות שורקות
מילימטרים ממני. ואני באותה בועת כלא נואלת, ששימשה לי כמגן.
נהגתי מהורהר לבית, שבו גרתי. ואולי, נחרדתי לפתע, נועד הבקבוק
להישאר בידי ולהעניק לי אלמוות נורא בעולם שקוף ונתעב זה?
לפתע הבליחו מולי פניה הרואות של קשישה בת אלמוות. מבט עיניה
כשל אותה אלה בהירת עין,  ואכן, כמנטס אל טלמכוס הופיעה מולי
התווה דרכי. "זכור" העבירה. "מבין וגם מוכן".
התכנית התגבשה באחת.  שלי או לא, היא היתה שלמה ומושלמת.
הודעתי להרמיוני בצער, כי עלי לשוב עימה להשלים סדרת מדידות
נוספת בשל כשל, שהתגלע בפרוייקט.
"אוי, אבל רק חזרת..." (נס  אמיתי. פשוט נס).
דרכון מזוייף השגתי בקלילות, פוסע בתת-הטכסט של אנשים, שבהו בי
במבט שקוף וציינו שאין להם מושג מה אני רוצה ושבאופן כללי אין
להם מושג מכלום.
בדרכי לריו עברתי באיי קיימן. שם פתחתי חשבון בדרכוני השני,
אליו רוקנתי מיד חשבון, שמספרו ומספרי הגישה אליו היו ברשותי.
6.2 מליון דולר. לא פחות, וללא עקבות. אחד גרברט עתיד למצוא
עצמו בקרוב אומלל ומבולבל. חלבתי ממוחו של בנקאי אחר תאריכים
ונתיבי העברת כספים, ושילחתי
מכתב אנונימי למטה האו"ם בז'נווה.
בריו הנחתי לעצמי יומיים במלון מפנק, מאלה שמכחילים את דמך
תמורת ארבע מאות דולר ללילה.
בבאר אספתי את זו שהיתה מעוניינת בי , מוסיקאית בשם פאולה. לא
היה בה יופי במובן הקונצנסוסי
של המילה, אך היה חן רב באופן בו חצתה את החלל, פסעה או
החוותה. בנוסף, ממחשבותיה קרנה
זימה נוגעת ללב בצמאונה. היא סיפרה את סיפורה בקצרה אך מבלי
להשמיט- סיפור של חיים בודדים וגדושי פעילות.
מהר מאד היינו בחדרי.  כשנשכבה לצידי ונרדמה, מאדה את זיעתה,
הרהרתי בלעגו של הגורל: הרחקתי כל כך כדי להשתחרר מיתמותי רק
כדי למצוא עוד יתומה אחת.
בבוקר שלחתי רשום וממוען אישית למנהל חברת "קולומבוס". בטכסט
תכליתי ככל האפשר ציינתי את תפקידי ושברשותי מידע  בעל ערך
כספי רב. ביקשתי שהמכתב והפגישה יישמרו בסוד והשתדלתי בעדינות
לרמוז על חמדנות חסרת בושה.
המתנתי כיומיים. פאולה הינהנה להסבר שסיפקתי בנוגע למטרת שהותי
(ונהנתה לא להאמין לאף מילה.
הדבר ריגש אותה, משהיא הניחה, שאני מרגל מסוג כלשהו).
יומיים אחרי קיבלתי שיחה לחדרי. קול קצרני הודיע לי שאיאסף ע"י
מרצדס שחורה בעוד שעה בדיוק בפתח המלון. לבשתי חליפה, שנראתה
זולה מספיק אך לא מידי. המרצדס הקדימה בשלושים שניות.
נסענו, כשמלוויי שותקים כדגים, למטה החברה. שם נבדקתי יסודית.
המתנתי כשעה.
לאחר שעה הובילוני למשרדו של האיש, שהקרין עושר בלי גבול כשם
שרוהט, בפאר גרוטסקי, מעבר לגבול הטעם הטוב.
על הקירות היה אוסף אקלקטי של אורגינלים, שאין ערוך לשווים.
ממקומי ראיתי פוסן אחד, רישום
של רפאל, נולדה שלא הכרתי, וכן ריבועיו הנמסים בשוליהם של
רו'תקו, כשהם תלויים מעל (!) קנדינסקי מוקדם, כאילו התכוונו
לבולעו בקצותיהם הדועכים.
האיש, שמן וחכלילי, הודיע בלא הקדמות שזמנו קצוב ושאהיה
תכליתי. שפת גופו דיברה עימו.
"חשוב על משהו הידוע רק לך, ואין דרך שבעולם שאדע עליו.
צא מהמשרד ותפסיק לבלבל לי את המוח (מי הפסיכי הזה?).
חואן אלוורז אינו בנך הביולוגי. אתה יודע בוודאות שהוא נולד
מרומן קצר, שהיה למרגריטה עם פאביו, כששהיתם בקריביים ב-1993.
אתה, מצידך, הזמנת שתי גברות לחדר סמוך ששכרת אך מסיבות, נאמר,
פיסיולוגיות, התכנון לא התממש, ושילחתן כלעומת שבאו.
ננסה שוב? עולה בדעתך אותו חגב, שקבע מושבו קרוב למיטתך
התינוקית ושאותו למפלצת דימית. עד היום, לכן, אינך יכול לשאת
חרקים באופן כללי."

האיש נצמד לכורסתו, כאילו הודבק אליה בדבק מגע, עד לפרקי ידיו
המלבינים. הוא הזיע וסומקו הבריא הומר בחיוורון חולני. לזמן מה
נראה שלא היה מסוגל לדבר ולו במחיר חייו.
אני הבטתי סביבי בשיעמום מופגן.
"מי אתה?" שאל לאחר דקות ארוכות , כשהוא מסנן בלחש את המלים.
(פחד , פחד).
"בדיוק מי שכתבתי. האינפורמציה שציינתי אינה מענייני ולא
נועדה, חלילה, לסחוט אותך. אולם היות וכרגע עולה בדעתך הרעיון
לחסל אותי, עלי להזהירך כי דאגתי מראש שהיא תיחשף, אם אני
אתפגר באופן לא צפוי או סתם אתאדה.  כ"כ יישלחו למערכות
העיתונים הגדולים נתונים מוצקים אודות קשריך הכלכליים החמים עם
שר הפיתוח כולל פגישה אפופת סודיות בוילה בפרברי ריו ואשר בה
דנתם בבנייתו של סכר כלשהו, ובעיקר בעמלות שייגזרו ע"י הנוגעים
בדבר (שיקרתי. לא הכנתי דבר שיאבטח אותי).
בכל מקרה, ברצוני להציע לך עסקה. הקשב לדברי עד תומם."
"בעת שהותי בג'ונגל נחשפתי לבדי לשבט לא נודע, שכפי שהסתבר
איתר במעבה היער מעין בקבוק,
שהשותה ממנו מסוגל לקרוא את מחשבות סובביו, כאילו נאמרו בקול.
הדבר נשמע לך, ובצדק- כשם שהיה נשמע לי- כמעשייה טיפשית
ומופרכת, אולם בד בבד אתה מודע לבסיסו העובדתי הקשיח: אני
קראתי את מחשבותיך.
אין דרך אחרת שאדע את הדברים, ואני יודע שאתה מודע לכך.
איני רוצה עוד בבקבוק, שכן השתמשתי בו דיי. ברצוני למכור לך
אותו. אך ראשית עליך להסכים לקבלו ולהבהיר לי שייעודו נהיר לך.
בנוסף עלי לומר לך שאינך יכול להשמידו, לרוקנו או להיפטר ממנו
באם תמאס בו. הדרך היחידה היא דרכי שלי- להעניקו לאדם שיסכים
לקבלו ויבין את ייעודו."
"אני מסכים", הצטרד בהתרגשות- "והן הייעוד והן הפוטנציאל
ברורים לי לחלוטין. ולא ברור לי למה ארצה להיפטר ממנו (אדיוט
שכמוך). בכמה כסף מדובר? (בוודאי עשרות מיליונים. אני
אגייס)."
"קצת פחות. אני דורש דולר אחד.  "
"דולר? אחד?"
"כן. כאמור, השתמשתי בו דיי. לכדתי בקסמיו מספיק כסף ואיני
רוצה בו יותר."
"האם הוא עליך?"
"לא", חייכתי. "שלם לי ותוך יממה אתקשר אליך ואומר לך היכן הוא
נמצא."
לאחר שמסר לי את מספר הטלפון האישי שלו ("בכל שעה , בכל שעה"),
העביר לי בידיים רועדות שטר של מאה דולר. "אין לי..." החל
ללעלע. נטלתי את השטר ויצאתי ללא אומר. את הבקבוק הנחתי בתא
הפקדת חפצים בתחנת הרכבת הצפונית של ריו. התקשרתי מיד ומסרתי
מיקום וקוד לתא.

שבוע אחרי:

WALL STREET  JOURNAL: מנהל חברת קולומבוס נעלם בנסיבות לא
ברורות. המשטרה אינה שוללת אפשרות של התאבדות, שכן איש לא פנה
בבקשת כופר.

NY  TIMES: בכיר באו"ם נעצר ע"י האינטרפול על סמך מידע,
שהוגדר "אנונימי אך מוצק". הוא חשוד בזיוף דוחות הנוגעים
לעבודות כריתת העצים באגן האמזונס, זאת תמורת שוחד מהחברות
המבצעות את עבודות הכריתה.

4 חודשים אחרי:

WALL STREET  JOURNAL: צניחה חופשית במניות חברות הבירוא באגן
האמזונס. העבודות
נפסקו כמעט לחלוטין, לאחר שעשרות עובדים בכירים נעלמו בנסיבות
מסתוריות. בנוסף קיימת נהירה המונית של עובדים מאתרי העבודה
בשל מה שהוגדר ע"י בכיר בממשלה כ"פחד לא רציונלי מקללת מוות,
שהטיל היער על מבראיו." בנוסף, פרשיות השחיתות, שנחשפו ע"ס
מידע אנונימי שהגיע לעיתונות, ואשר בהן מעורבות חברת
"קולומבוס" ובכירים בממשל, מאיימות על יציבות הממשלה
בברזיליה.
הג'ונגל כובש בפראות שטחים שבוראו והנזק מגיע כבר למיליארדים
רבים של דולרים. מחירי הנייר בבורסות הגדולות מזנקים.