התעוררתי.
נשמתי לרווחה.
חיי לא נגזלו ממנו.
נסחפתי עם זרם המים המלוכלכים, מנסה לא לאבד את הכרתי, כאשר
יכולתי.
הנפילה בבור הובילה אותי אל המים. ניצלתי.
לבסוף הזרם הוביל אותי אל נהר, שם נאחזתי באבן והרמתי עצמי אל
מעבר לגדה, שכבתי על העשב והבטתי אל עבר השמיים הבהירים.
הזריחה החלה לבוא.
נשמתי את אוויר הלילה, מודה על כך שלפחות לעוד יום, אני חי.
חטאים רבים צילקו את נשמתי הלילה. הרגתי רבים, לא כולם מצבא
אויביי.
אך רק דבר אחד לקח את מלוא ריכוזי.
נכשלתי.
הכישלון היה עצום. רק עתה, כאשר איני דואג יותר לחיי, הייאוש
חזר אל עצמותיי.
לא אוכל לחזור אל צבאי, לא אוכל לעשות דבר יותר.
איבדתי הכל.
אפילו כבודי לא נותר לי. אולי העובדה, שנותרתי בחיים, מיותרת.
אולי היה עדיף שאמות.
סילקתי מחשבות אלה מראשי.
לא לחמתי עד כה רק כדי להפסיק, כדי להפסיד ולברוח כשזנבי בין
רגליי.
לא. נלחמתי כדי לנצח.
אך כרגע היה נראה לי שאף דבר שעשיתי, לא הצליח. שלא משנה עד
כמה אילחם, תמיד אפסיד, בסוף.
מעולם לא היו לי חלומות. מעולם לא היו לי חיים אמיתיים.
כל שעשיתי סבב סביב הנקמה, שנראתה מיותרת יותר מתמיד.
שדה הקרב הוא לא מקום בשבילי.
אולי הקבר הוא מקומי.

הלכתי במסדרונות האבן של טירתו של סקן. טירתו של בני בהחלט
הייתה מפוארת.
לא חיכיתי לדבר. ידעתי, שבסופו של דבר איתקל בסקן.
יש לי את כל הזמן שבעולם.
אך היא צעדה מעבר למסדרון.
מפוארת יותר מתמיד.
שמלתה הלבנה נצצה חזק יותר מהירח, מכניסה אור בהיר יותר מאור
הירח, שזרח אל מעבר לחלונות הקריסטל המאוגפים בברזל.
שיער נח ברכות על כתפיה, עיניה הביטו בי ללא מורא.
עורה החיוור והחלק לא השתנה בדבר, הוא נצחי.
צעדיה לא נשמעו כלל. היה נראה לי, שהעולם מדבר אליה, שכל
הדברים נעים מסביבה ולא היא זאת שנעה.
והחולשה הרבה, שחשתי, כמעט והפילה אותי אל הרצפה.
אך עמדתי, ניסיתי לשמור על כוחותיי.
הבטתי בה בקור, שכמעט ונמס. היא כה יפה...
אהבתי אותה.
אך עתה נותר בי רק הרצון לנקמה.
היא הביטה בי באותו קור, מחזירה לי באותו המטבע.
יכולנו לעמוד כך לנצח, הלא מתים הם נצחיים, הזמן נע באיטיות
בשבילנו. לנצח יכולתי להביט בה ורק לתהות...
"למה?" שאלתי, שאלתי נזרקת אל האוויר הקר שבמסדרון.
"כי אתה לא אדם, ארמאין, מעולם לא הבנת את זה" היא אמרה
ונאנחה.
ולרגע, רציתי שהזמן יחזור לאחור, שכל זה לא יקרה, כל כך אהבתי
אותי!
אך גם לכוחי היו גבולות והזמן אינו דבר נשלט.
"בני אינו אדם, אך בחרת בו" אמרתי בקור, למרות סערת הרגשות
שהתחוללה בתוכי, עמדתי בקשיחות והבטתי בה בקור.
"אך הוא קרוב לכך, ארמאין, הוא חלק ממך... והוא גם אדם, מה עוד
אני יכולה לבקש?" היא חייכה חיוך מפתה... וארסי.
"בגדת בי".
"לא, רק שיניתי את מקומי, הוא חלק ממך. כל עוד אני איתו, אני
חלק ממך" ומדוע לי זה לא כל כך ברור? מדוע אני לא מרגיש אותך
איתי?
"אתה יכול לחיות כך, ארמאין, אתה תחיה לנצח... בסופו של דבר,
אתה תמצא נפש חדשה לשהות איתה, אתה לא תיוותר בודד לנצח" חיוכה
חשף את ניביה הצחורים כשלג. כשהיא אמרה את מילותיה, הדברים
נשמעו כה ברורים. אך התעלמתי מכך, היא תמיד הייתה כך.
"סקן ימות, מה אז יישאר לך?" שאלתי, הזמן עמד מלכת במסדרון
הצר.
אור הירח לא הוסתר על ידי אף ענן.
"אחזור אלייך, אם סקן ימות" הדברים כה פשוטים... העולם כל
כך... כל כך...
פשוט.
"את בגדת בי" הטחתי בה בקול, חשתי שהאדמה רועדת, שראשי מתפוצץ
מרוב זעם.
"אוכל לכפר על כך, ארמאין, נחזור להיות ביחד... כמו בעבר" היא
אמרה ועיניה נצצו באושר מדומה.
"את הזמן לא ניתן להחזיר לאחור" הפטרתי. העולם נרגע מסביבי,
חשתי כאילו אבן גדולה נגולה מעל ליבי, חשתי הקלה.
התחלתי לצעוד בחדר, צעדים כמעט ולא נשמעים, צעדים איטיים.
העננים כיסו את הירח. היה נראה, שניצוץ יופייה של וואנריס נעלם
עם הירח כאשר עברתי אותה והמשכתי ללכת.
וואנריס נותרה במקומה, מביטה בתדהמה אל עבר המסדרון, אל המקום
שבו עמדתי.
בחרתי להמשיך אל העתיד.
גם אלו, אשר אינם משתנים, צריכים להסתגל לעתיד ולהשתנות.
גם לאלו, אשר אינם משתנים, כואב כאשר בוגדים בהם.

חשבתי על להישאר לנצח בעשבים ליד הנהר. אוכל לחיות שם, יש שם
מים, אוכל לצוד כדי לאכול.
אך אז יד הסתירה לי את השמש, יד זקנה וקמוטה, יד שהכרתי.
הבטתי אל הגוף של היד.
וויליס.
המשרת הזקן חייך בהכרה והנהן בראשו בחיבה אליי, שערו האפור נקי
מאחורי ראשו. הוא לבש בגדים לבנים ונקיים, חדשים.
אחזתי בידו והוא עזר לי לקום. מתחתי את איבריי הישנים.
"וויליס! איך מצאת אותי?" שאלתי אותו, לוחץ את ידו של המשרת
הזקן, זמן כה רב שהוא נעלם ממחשבותיי.
"זה לא משנה... העיקר שמצאתי אותך" הוא חייך חיוך אבהי,
וויליס... המשרת, שזמן כה רב נדדתי איתו בדרכים, שכחתי ממנו
כליל, בזמן שבו הייתי גנרל.
"נצטרך להשיג לך בגדים חדשים" וויליס אמר ובחן אותי. רוב בגדיי
היו חרוכים בקצותיהם מאש ומלוכלכים מאוד.
הנהנתי בהסכמה.
וויליס לא שאל אותי היכן הייתי.
הוא לא שאל אותי מה קרה.
הוא פשוט נתן לדברים להישכח, לתת לי להשאיר את העבר מעורפל
ולתת לי לחכות רק לעתיד.
בליבי הודתי לו על כך.
כל אדם צריך מישהו, שייתן לעבר שלו להישכח ויגרום לעתיד
להיראות קורן מאור.
אור של תקווה.