רלי הגיעה אליי כל יום. יום יום.
הייתה יושבת ושותה, מדברת ומקשיבה.
בימים הראשונים, כשהכול היה עוד כה טרי, אני נאלצתי לעודד
ולתמוך בה, עוד יותר ממה שאני נעזרתי בה.
אחרי הכל, היא הייתה בהיריון ממך, לא ממני. אני רק הייתי האימא
המסכנה, השכולה, שאיבדה את בנה הצעיר. בנה היחיד.
אבל ממנו, מהנכד שעתיד לצאת לאוויר העולם, שאבתי את שארית
כוחותיי והענקתי אותם לרלי, שהייתה שרויה בדיכאון כה עמוק עקב
איבוד אבי ילדה ועוד נאלצה להתמודד עם הקושי של ביטול החתונה:
ההזמנות, האורחים, האולם.
דווקא מהתינוק הזה, שאפילו לפני שנולד, הביא צרות כה רבות,
פלאס ריבים וצעקות.

ההחלטה הזאת שלקחתם-הבאת ילד-הייתה בעיני הדבר הכי חסר אחריות,
טפשי ונמהר שעשיתם.
לפני החתונה? מי שמע כדבר הזה? מילא אחרי האירוסים (וגם זה לא
הכי יתקבל בברכה...) אבל עכשיו? כשעוד אין אפילו תכניות לאיחוד
המשפחות?
תוך שבוע קבעת תאריך (ואפילו אז התווכחת איתי ואמרת שאתה רוצה
שהיא, ורק היא, תביא לי את הנכד אליו כה השתוקקתי).
אבל עכשיו? אין לכך כל חשיבות. לפני חתונה, אחרי חתונה.
מה שחשוב הוא, שרלי נשארה עכשיו בלי אבא לתינוקה ובלי אפשרות
להפיל את עוברה בחודש החמישי להריונה (לא שהיינו מאשרים לעולל
דבר שכזה ליחיד, שיחזיק את שם משפחתינו ויעבירו לבניו- בתקווה
שזהו בן, כמובן).

מאז כבר עברו 5 שנים.
זה שלמעלה שמע את תפילותינו ותחינותינו והעניק לנו בן זכר.
היפה ביותר, בעל עיני התכלת הבהירות מכולם ובכי חמוד.
את בריתו חגגנו בשמחה "מהולה" (משחק מילים יפה, לא?) בעצב.

יום אחד, רלי נכנסה למטבח בו עסקתי אני בבישול כרובית במילוי
תרד (מתכון חדש שלקחתי מנחמה, השכנה מקומה רביעית) והכריזה- אם
כי לא בשמחה גלויה, אלא בחשש מה: "שושי, אני צריכה לדבר
איתך".
קריאתה הקפיצה אותי, לא משום שהסתקרנתי על מה שהיא עתידה לומר
לי, אלא משום שבפעם הראשונה, זה זמן רב, היא קראה לי בשמי
הפרטי. ולאן נעלם כינוי ה"אימא" האהוב?
"למה לא, יקירה. את יודעת, שאת יכולה לדבר איתי על הכל".
רלי חייכה חיוך נוגה במקצת, אך ניכר בה שהייתה תשושה ועל כן לא
ייחסתי לכך חשיבות.
"הביטי שושי, אני...אולי תשבי?" הציעה.
רצינותה הפחידה אותי. למרות זאת, ניגבתי ידי במגבת המטבח
המשובצת- זו שכל כך הרבה פעמים הצעת לי לזרוק. אבל אחרי 20 שנה
במטבח לא כל כך קל להשליך אותה, הייתי משיבה לך- והתיישבתי על
כסא המטבח. עיני נדדו מפניה, חמורות הסבר- אך העדינות בדרך כלל
של רלי- שישבה מולי, אל בגדיה.
חולצת ה-T הילדותית כה התאימה לה, מדגישה את גילה הצעיר. מי
שלא הכירה לא האמין, כי היא אימא לילד בן 4 וחצי.
לגופה לבשה גם מכנס ג'ינס, אבל לא איזה ג'ינס ישן ומרופט, אלא
מכנס שיכול בכיף לעלות 600 שקל. אממ... לא יכולתי בשום פנים
להבין מאיפה גייסה אם נכדי סכום שכזה. אמנם אני ובעלי תמכנו בה
כלכלית, אך בכל זאת...
"איזה מכנס יפה" חייכתי "מאיפה קנית?"
"על זה בדיוק רציתי לדבר איתך. את מבינה, שושי, כבר עברו 5
שנים מאז ש...מאז ש..." היא ניסתה לייצב את קולה, אך זה בגד בה
"...מאז שאופיר נפל" השלימה לבסוף, "ו-5 שנים הן המון זמן, זאת
אומרת, לפחות בלי גבר. ולכן אני, אני מתחתנת".

שלחתי אותה מעליי. ביקשתי שהות.
והיא הבינה. יצאה. לא אמרה מילה.
היא יוצאת איתו כבר שנה (כשליש מן הזמן שיצאה עם אופיר שלי).
הוא מיליונר יהודי-אמריקאי, שהחליט לחזור לשורשיו ולהשתקע
בארץ.
הוא רוצה לשאת אותה לאישה, לאמץ את בנה אליו, להיות לו לאבא.
היא מוכנה. היא אוהבת אותו. אך החתונה תיערך רק אם זוג הוריי
חתנה לעתיד שנפל, אופיר בן דוד, ישתתפו בחתונה ויהיו אורחי
הכבוד.

על כן היא באה אלינו היום.
לא כדי להזמיננו לחתונתה, אלא כדי לקבל את רשותינו.

יודעת היא שיהיה להם קשה לקבל זאת. גם לה היה קשה כאשר חברותיה
הוציאו אותה מהבית להכיר גברים חדשים.
תמונתו של אופיר הייתה תלויה מול עיניה כל אותו הזמן, מעל כל
בחור שהכירה.
אבל אצל מייקל, זה היה שונה.
אופיר כאילו סימן לה, שהבחור הזה הוא טוב בשבילה.
סיוטים הפסיקו לפקוד אותה בשנתה, וכאשר חיבקה אותו, לא נדף
ממנו ריח של קרב, כי אם של בושם יקר, תוצרת מותג שלא אומר את
שמו (פרסומת סמויה? לא פה...).

בנוסף לעובדה שהוא התאים לה, גם בנה קיבלו בברכה.
אופק הקטן (מלשון אופיר- נקרא על שם אביו ז"ל) היה נהנה משפע
מתנות שהרעיף עליו מייקל, שנשבה בקסם הפעוט עוד בפעם הראשונה,
ששהה בביתם.
גם בה הוא לא חסך. פינוקים מכל הסוגים: בגדים, מזון, רהיטים,
מסעדות פאר ואפילו דירה חדשה העניק בטוב לב.

"אם לא בשבילי, אז לפחות בשביל אופק. הוא צריך אבא" היא לחשה,
לפני שיצאה את החדר.
והמשפט הזה זמזם במוחי עוד זמן רב.
אולי הוא צריך אבא, אבל מה עם אופיר? הכיצד הוא נשכח מלב כולם
כל כך מהר?

מכיוון הסלון נשמע רעש. צעקות של ילד קטן.
"אופק משחק באחד מצעצועיו" חשבתי לי. חיבה עזה תקפני, כאשר
חשבתי על נכדי.
קמתי ויצאתי מהחדר הסגור, נעמדת בפתח הסלון. צופה.
רלי ישבה על הספה, בוכה, אך מנסה להסתיר את דמעותיה, מבנה
ששיחק על הרצפה ב...חיילים!.
השניים לא הבחינו בנוכחותי והעדפתי כך. מצאתי את המחזה מרתק
להפליא.
"אמא", קרא לפתע הפעוט, מרים את עיניו התכולות מצעצועיו,
"כשאני אגדל, אני אהיה חייל טוב כמו אבא?" תבע לדעת.
"אינני יודעת, מתוק שלי" השיבה, קולה רווי דמעות.
"אמא, למה את מתחתנת?" שאל שוב הקט, אחרי שתיקה קלה.
רלי לא הייתה מוכנה לשאלה הזאת, אז היא ענתה באפיסת כוחות: "כי
אני אוהבת את מייקל".
"ואת אבא?" הקשה.
"כן, מתוקי, מאוד" השיבה.
"לא נכון! את שכחת את אבא, בגלל זה את מתחתנת!" האשים הרך.
"הו, אופק! לא שכחתי את אבא! הרי אם הייתי שוכחת אותו, לא
הייתי מספרת לך כל לילה עליו, נכון?" קולה היה עייף.
"אז למה את מתחתנת?" שאל שוב.
"אופק שלי, תקשיב! לא שכחתי את אבא. הוא מלווה אותי לכל מקום
בחלומותיי, בתקוותיי. אך חייבים להמשיך לחיות את החיים. אני
כבר בת 23. כמעט 24. אני רוצה משפחה. גדולה, 3 ילדים לפחות.
אני רוצה גבר לאהוב".
"אני לא מספיק לך?" אופק כמעט נעלב.
רלי לא ענתה. היא רק חיבקה אותו חזק...בכתה עליו...בכתה עליו?!
מעולם לא ראיתי אותה שבורה כל כך, וברגע זה ידעתי, כי עלי
לתמוך בה.
ניגשתי אל נכדי ואמו החבוקים ועטפתי אותם בזרועותיי.