"מילא קפה, אבל עשן סיגריה?", אני משתעל, "רק בוקר."

"אף אחד לא שואל אותך, תפסיק להתלונן". דובלילה נעה ברכות על
גבה פורמת וטווה שוב את החבל שבידה.

"ואת... תפסיקי להגיד לי מה לעשות" אני מתהפך בטן-גב חסר
שליטה, נזרק בכוח בתוך השקית, מתהפך, בולע מים ומשתעל. "נכנסים
לי מים לאף, זה הדבר שאני הכי שונא."

דובלילה צוחקת ברשעות, מתהפכת בפליקפלק מרשים, מרוצה מיכולת
האילתור שלה. "תיזהר להתרחק מהרירית", היא שולחת לי מבט מתריס,
"כלומר, הנשקנית שלך- או איך שאתה לא קורא לה, יש כל מיני
גופים שלא היית רוצה להיתקל בהם."

"גופים?" אני פוער משהו וזה מתמלא במים, שפולשים לי לסרעפת.
"תרכובות ביולוגיות ממולחות, שלא היית רוצה לעשות איתן עסקים",
ממשיכה בידענות מעצבנת. אני משתעל ומשהק.

"אנחנו גופים זרים, דובליל, כמה אפשר להסביר לך? המפעל הרחמי
הזה נלחם נגדנו, הוא לא רוצה שנישאר."

אני משתכשך לכיוונה, נאחז בדופן הנשקנית, מתאמץ לא לבלוע עוד
מים.
"כן? אז איך זה שאנחנו פה כבר שבוע, מפגרת?... אה? לזה אין לך
תשובה!"

"דווקא כן, טמבל. הגופה הגדולה- האישה, זאת שמבחוץ, דווקא מאוד
רוצה שנישאר."

אני מתבלבל, "כן? אז איך זה שהיא שבחוץ- רוצה, ואילו הגופים
שבפנים- לא רוצים?"

"ככה זה בחיים, לזה באמת אין לי תשובה." היא מותחת גפיים לא
מפותחות בהנאה ונותנת למערבולת לסחרר אותה באובדן שליטה.

"ו...דובליל?" זוקפת אלי מבט ממזרי בעוד אני מחטט באף, מסתיר
הקשבה.
"תשחרר. תרגיש את פעימות המשאבה הגדולה- מלטפות את הקרום שלך
בצלילים החד גוניים שלהם. הייתי נשארת פה ומוותרת על היציאה."

"יציאה? איזה יציאה? אני לא מוכן לשמוע את השטויות שלך יותר,
דובלילה. את ממש מעצבנת אותי." דובלילה מניפה את הזנב שלה
מעלה. גופה הדקיק נמתח בפינוק בעודה שעונה על צינור אספקה גדול
במיוחד, החוצה את הנשקנית.

"זה בסדר, בכלל לא בטוח שנגיע לשם".

"לא רוצה יותר לשמוע" - אני זוקף את אחורי ושוחה במעלה הזרם
צמוד לדופן.
"תיזהר מכל דבר שלא קשור לנשקנית, שלא ישאב אותך" קוראת אחרי
בפרץ רגשנות.

"למה דווקא אני נתקעתי עם אחות כזאת פחדנית?" ממלמל לעצמי
וממשיך לשייט לאורכה של הנשקנית.

אני מוצא פינה נוחה הרחק ממנה. המים מעבר למעטה השקיקי הופכים
למצע חסר משקל- מציירים קוי מתאר מעגליים, שרק ברווזים יכולים
להם. גוש צהבהב במיוחד שוקע ונמוג במרחק. מתומנים בוהקים
מתערטלים לקצב הנחלש של צינורות הממהרים לרוקן ולמלא. הלמותיו
הקצובות של הלב רוקמות לי עור וגידים. אני נחלק לעוד שני
תאים.

"דובליל! תיזהר, הגל הזה יהרוג אותך", פרצופה של דובלילה מתקדם
בשחייה מהירה מעלה אלי, "תשתמש בחבל". אני מחפש את החבל ונבלע
בנחשול אדום ומפלצתי.

"בשם כל הקדושים, אולי אחד מכם יעזור" אני שומע את קולה של
דובלילה ולא מבין מאיפה. "תחשוב חיובי. חיובי. רק חיובי" קולה
מתעמעם, כשהיא צוללת במעבה הנחשול. אני מנסה לראות מבעד לעוצמת
הסחף. דובלילה נזרקת הצידה בחוזקה, מתעמעמת והולכת.

"דוב..." טעם מר עז ואדום חוסם את הדרך שלי לשאר ההברות.

"זהו. קצרים, אבל כנראה ממצים". לא מבין עדיין איך, אבל שומע
את הטון החרדתי שלה. "הולכת להתמוסס פה בתוך איזה סטרס
הורמונלי".

קולות צורמים המבשרים על הדומייה הקרבה ממכונות המפעל וסבך
הצינורות הארגמניים מסביבי מאיימים לקרוע ממני את שק מי השפיר.
חסר אונים אני מרגיש בקור מכאיב- עוד אחת מהאזהרות החמורות של
דובלילה.

משהו מדגדג לי את האף. אחוריה המרשימים של דובלילה. אני מתעשת
ומתהפך- הפעם לגמרי בשליטה - ומושיט לה את שלי, "תתפסי לי
בזנב, מהר!"
"אם לא היה כאן אס או אס, היית חוטף על החוצפה- לשים לי את
התחת מול הפרצוף" אומרת ותופסת לי בזנב, נחלצת מגל נוזלי אלים
במיוחד.

אוחזים בדופן אנחנו שואפים נשימות עמוקות, כל אחד מהחבל שלו.
דובלילה מצמידה את השק שלה לשלי בחיכוך אוהב. אני נבוך.

"מעכשיו, את לא אומרת יותר את המילה סיאמיים." לשווא, אני מחכה
לתשובה מתחכמת-  דובלילה מפגינה תעצומות נפש.
"עוד כמה ימים ידעו אם אנחנו נשארים", היא שוכבת בפוזת בת הים
שלה, שקועה בעצמה.

"מי ידע?" אני שואל בתחושה חדשה, שמנפחת את אחד האיזורים הלא
מפותחים שלי.

"אימא שלך". היא חושבת לרגע ומוסיפה. "שלנו- זאת שגם כשתשתחרר
מהחבל, אף פעם לא באמת תצליח להתנתק ממנה".

"תגידי?" אני מעז לזרוק שאלה אל חלל הבטן, "מאיפה את יודעת את
כל הדברים האלו?"

דובלילה מחטטת באף במאמץ לשדר אדישות, " פשוט יודעת- גלגול של
נשמה עתיקה".