אני זוכרת את הלילה האחרון בו בילינו יחד.
רציתי אותך כל כך, בערתי מרוב תשוקה אלייך ואתה דאגת לשמר אותי
היטב על אש קטנה.
אני זוכרת את לטיפותייך העדינות והנעימות כל כך, את עינייך
הבוהקות בחדווה והתרגשות, את קולך הענוג כצליל פעמונים ואותך
לוחש לאוזני בצורה כה סקסית ומפתה.
אני זוכרת את איך שחשבתי, שאתה ואני ביחד נפרוץ את כל החוקים
ואת כל המגבלות והכבילות.
ואני... בערתי. כל גופי בער והרגשתי, שעוד רגע אני מגיעה
לשמיים.
הסתכלתי עלייך בחיוך. נישקת לאט לאט את כל גופי מלמעלה עד
למטה, במין פינוק מיוחד שרק אתה יודע לפנק. והבטחת. הבטחת לי
שיהיו לנו עוד הרבה רגעים קסומים כאלה.
זו הייתה גחלת אחרונה של תשוקה בלילה חשוך, שזעק מבדידות.
את הפרידה ממך אני זוכרת במעורפל. אולי כיוון שכל כך לא רציתי
להגיד שלום, אולי ניסיתי להכחיש, אולי מכיוון שכמו שאדם בוחר
בחייו את החלטותיו, כך גם ישנם דברים- שהוא מעדיף לשכוח, וישנם
דברים- שהוא מעדיף לזכור. ואני מעדיפה לזכור את היופי, הטוהר
והתמימות, במקום את העצב, הכאב והבדידות.

אחרי הלילה ההוא נעלמת כליל. לא ראיתי אותך יותר לעולם.
לא נהניתי עוד מלראות את זיו פנייך המתוקות, לא שמעתי עוד את
קול הפעמונים, לא הבטתי בעינייך התמימות והמבטיחות, התמימות
והשקרניות, ולא ראיתי עוד את גופך משכר החושים.
היה לי כל כך טוב איתך באותו לילה, ליל שכרונות החושים הקסום,
וכעת לא נותר לי דבר.
אינני יכולה לעשות כלום מלבד להתענג על זכרונות מתוקים.

זה היה לילה קסום,
גחלת אחרונה של תשוקה.

שלי...

ושלך.