השעון הקדים ב-10 דקות קדימה. זו הייתה ההחלטה שלה, והיא לא
היססה לרגע. הזמן היה יקר מדיי ולכן החליטה להערים על הכל,
וכיוונה אותו כפי שרצתה כך שיהיה - 10 דקות קדימה. שתי דקות
שלמות לאחר שעשתה זאת, חשבה לעצמה: מה כבר אוכל לעשות ב-10
דקות? תשובתה מצאה חן בעיניה: גם לאכול, גם לעשות סקס וגם
להרוויח כסף. אחרי כמה שניות היא החליטה להוריד את עניין הכסף
מהרשימה, מהסיבה הפשוטה כי בהתחשב בגילה היא הרוויחה הון עתק
שגבל ב-3 עד 5 אגורות לדקה ובחישוב מתמטי מהיר, 1.80 שקלים עד
שלושה שקלים לכל היותר. חוץ מזה המחשבה על לעשות סקס עם הבוס
שלה, החרידה אותה במידה רבה. ובקשר לאוכל, טוב, אוכל תמיד היה
זמין וקל להשגה.
כשאחד האנשים ברחוב היה שואל אותה לגבי השעה היא לעולם לא
הייתה מתבלבלת. רק מחייכת לעצמה את החיוך הביישני שלה וממשיכה
ללכת. פעם אחת כשבמפתיע אחד האנשים התעניין בה קצת יותר, הוא
שאל אותה לפשר הדבר. היא הסתכלה לו עמוק עמוק בעיניים, חייכה,
ואמרה: "המילים הן מלכודת".
אותו איש לא ירד לסוף דעתה, חייך, התנצל והמשיך בדרכו.
היא שינתה את פרצופה בבת אחת והוא הפך לעגום יותר.
היא אף פעם לא הובנה כהלכה.
היו מקרים שפיה היה משתלט עליה ומדבר ומדבר והיא לא יכלה לעצור
אותו. מין פעולה תככנית ומתוכננת מראש של הצדדים הכי נסתרים
שלה. היא התרעמה על החוצפה של גופה באי יכולתו להקשיב ולציית
לה. כי כפי שהצליחה לרתום את הזמן לטובתה, כך רצתה לעשות גם עם
פיה. המאבק הזה היה קשה יותר, והיו הרבה פצועים במערכה. משטרת
המילים לא עזרה במיוחד, אלא עזבה את צד הצדק ועברה לצד הפשע
בעוד ארגוני המילים של עולם המילים התחתון התנדב לפרוש לכבודם
את השטיח האדום.

העובדה שפיה בגד בה לעיתים כל כך קרובות הותיר את נפשה חשופה,
אולי חשופה מדיי. בעוד היו טיפוסים שונים בכל שלב בחייה, החל
מילד קטן וכלה בבן זוגה, היא תמיד מצאה את עצמה חושפת יותר
מדיי, מותירה את ההגנות רחוק מאחוריה בעוד הרצון לחלוק גובר על
ההיגיון ונכנע לרגש.

בלילה אפל זה או אחר, היא מצאה את עצמה יושבת באחד מהגנים
הציבוריים באחת הערים המפויחות, מסתכלת לתוך עיניו של דחליל
שהיה מוצב שם. היא הייתה לבד לאחר שביקשה מבן זוגה ללכת, לאחר
עוד אחד מהוידויים המרגשים אך פתטיים קמעה שכל האשם היה תלוי
בפיה, כמובן. היא הסתכלה על עיניו הריקות של הדחליל ועל האופן
שבו גופו רפוי, במידה מסוימת אפילו משוחרר. היא הבחינה לפתע
ששרוכי נעליו העשויים מקש היו פרומים. היא קמה מהספסל, רכנה
לפניו ושרכה את שרוכיו, אבל לא כמו כולם - היא השתמשה בטכניקת
שתי הלולאות כי לא ידעה אחרת. היא נזכרה בניסיונות החוזרים
ונשנים של הגננות ללמד אותה כיצד לשרוך כמו כולם, אבל שוב כמו
פיה, גם ידיה בגדו בה. עד היום כשיוצא לה לשרוך את נעליה
בפומבי, היא נתקלת במבטיהם הלועגים של אותם אלה המתיימרים
להיות טובים יותר ממנה בתפיסת עולמם ובראייתם את העולם, אפילו
כשמדובר בדבר כה פשוט כמו שריכת השרוכים.
לאחר שהחזירה את הופעתו של הדחליל לסדרה, המשיכה להתהלך באותו
שביל שנראה מוכר, אך חדש בו זמנית. בעוד היא הולכת היא נתקלה
באחת מהאנדרטאות הממוקמות בגן. אותה דמות עמדה בגאווה ועל פניה
מוחתמת תחושת גאווה ונחישות. הדבר היחיד שפגם באותה שלימות
ציורית היה בלון כחול שהוצמד לה, בטח על ידי אחד הילדים. היא
עלתה על האנדרטה וישבה על ברכיה של אותה דמות ובתנועה
אינסטנקטיבית לקחה את הבלון הכחול לידיה, רק על מנת לא לפגוע
במראה המיוחד של אותה הדמות.
המבטים שהופנו כלפיה לא עניינו אותה במיוחד הפעם. היא חשבה
לעצמה כי העובדה שישבה בחיקה של אותה דמות נחושה גרמה לה לשאוב
ממנה קצת מהנחישות שלה. עוד רובד שנוסף לאישיות המעורפלת שלה,
שעם הזמן צוברת שכבות גדולות יותר ויותר שעדיין לא מאיימות
להתפרץ החוצה. היא המשיכה להסתובב למשך הלילה ההוא עם אותו
בלון כחול, והצמידה אותו אליה במין תחושה מוזרה שהיא לא יכלה
להסביר או להבין.

בשלב מסוים, בעוד היא צועדת, היא החליטה להגביר את הקצב ולרוץ.
בלי לדעת לאן, בלי להסביר למה. פשוט לרוץ ללא נודע ולהרגיש את
החופש, את הדם זורם בגופה בעוד הדופק עולה והאנדרנלין מתפשט
במין תחושה של שכרות אשר גרמה לה רק טוב.
היא עצרה לאחר כמה דקות של ריצה ממושכת והסתכלה על השעון.
נשימותיה היו קצרות, בדיוק כמו הזמן שלה, בדיוק כמו חייה.
היא החליטה לשחרר את אותו בלון כחול, ולרוץ, רק להמשיך לרוץ,
בעוד היא נבלעת באפילת הלילה.