אי שם, בסוף העולם,
ישנו ילד שונה מכולם,
נער צעיר, יושב בצד,
לא מוציא מילה מהפה,
תמיד היה לבד,
וסבל מבעיה בדיבור,
הקול שלו אף פעם לא ברור.

אי שם, בחור מיוחד,
אבל תמיד היה לבד,
ניסה לדבר, להגיד,
את עצמו היה מפחיד,
רצה לומר, להסביר,
להוציא מילה ולא לקיר,
הבחור הכי שקט בעיר.

אי שם, מעבר לכביש,
הוא ישב, לא היה שם איש,
רצה לדבר, לא ניסה להכחיש,
רצה להסביר, איך זה מרגיש,
לרצות אותה ולא לדעת,
לחשוק בה ולא לגעת,
ולחשוף את ליבו המדמם,
לאהוב את הילדה, גם בקול מגמגם.

"בו... בוא... בואי אליי, מותק,
תר... תרא... תראי לי מעט אור באופק..."
הוא ניסה תמיד לומר,
בכל שעה, בכל יום,
גם שלפעמים היה קצת מאוחר,
"כן... ר..ק... תג...ידי מילה קט...נה,
את הי...רח  אקט...וף  רק ל...ך במת..נה..."

אי שם, הוא דיבר אל הראי,
רצה לקוות שזה משהו טבעי,
כי הוא לפחות קצת גמגם,
הראי שלו בכלל סתם אילם,
ואם רק היו יודעים אנשים,
כמה קשה לחבר שלוש מילים,
אולי היו מספרים לה עליו דברים טובים.

אי שם, חושב רק עליה,
מדמיין חלק איך יבוא אליה,
ויגמגם ברור על התשוקה,
ויס..ספר על חלום הנשיקה,
כי לחלום אותה הוא יודע
טוב מכל אחד אחר,
לחלום בשקט, מבלי לדבר.

אי שם, חשב לכתוב לה מכתב,
וגם שם ברחו לו המילים מהקו,
בכה הילד, גמגם מרוב בושה,
איך מעלימים את הפאקינג חולשה,
הוא רק מאוהב, בסיפור מסובך,
הוא רק מפנטז על קול קולע ורך,
שיוכל ללחוש לה בתמימות,
מותק שלי, אני אוהב אותך...

"בו... בוא... בואי אלי, מ...תוקה,
בו... בואי... אל ת..היי... כזאת רח...וקה..."
הוא גמגם בעקשנות ואמר,
להיות אמיתי, הוא הפעם בחר,
לא ויתר והצליח לומר,
כי אהבה אמיתית ברורה מכל דבר,
אהבה אמיתית, בשקט לשניים,
בלי הרבה מילים, ישר לעיניים,
אהבה אמיתית, ולפתע הקול מושלם,
לגמגם אהבה, אי שם, בסוף העולם.

"מותק שלי, אני ילד עם תקווה,
בואי, גמגמי איתי את כל האהבה..."