עצים ירוקי עד מיתמרים כמעט עד לשמש סתווית. עלים מתנגנים עם
הרוח, מנגנים מנגינת ילדות רחוקה. בשריקה אחרונה עפים לאדמה
הקרה, ואני אוספת אותם אליי, מניחה בגיגית מקושקשת, צוללת ראש
פנימה אל תוך פנטזיה שכבר כמעט שכחתי.
אמריקה.
לפעמים אני נזכרת, רואה מרבד ירוק אי שם במרחק, וחושבת על
הבית, והרוח, ועל דברים שלא אראה עוד.
מדינת החלומות. מדינת הסיוטים. תלוי את מי שאלת.
איכשהו, זכרונות ילדות מהארץ לא צובטים בי כל כך. אולי כי זה
מרחק רחוב אחד, כל מה שהיה. והשאר במרחק אלפי קילומטרים ממני,
וכשאני נזכרת ברוח ההיא, באמת שזה עושה בי איזה צביטה, כמיהה
לחזור לשם, להריח ולגעת, ולטעום את כל מה שכבר נשכח.
זמנים שכבר עברו תמיד נראים טובים יותר. ובכל זאת, ממרחק
אוקיינוס וים, כל כך הייתי רוצה לחזור, לתקופה, למקום,
לתמימות. להחליק עם מזחלת בחצר האחורית, בארץ זה קרה אי פעם?
לעשות פיקניק במושב האחורי של הואן באמצע גן שעשועים? להתעורר
ב7 בבוקר שבת ולראות עם האחיות בארני, רגרטס, חבובות
וסימפסונס. להכין שירים מיוחדים לכבוד יום האב. לנסוע 20 שעות
ברחבי מדינה אחת ולשמוע פיל קולינס והדודאים ברדיו, רק כי אני
מכריחה.

אולי זה לא רק אמריקה. ואולי זה לא רק הגיל. זה שניהם ועוד
קצת. מדינת האפשרויות הבלתי מוגבלות מסתדרת כל כך יפה עם הגיל
הכל כך פשוט הזה.

אז אולי אני לא צריכה לחזור אחורה, כי טוב לי עכשיו למרות כל
הסיבוכים, וטוב לי עכשיו למרות שבקיץ 40 מעלות בצל כאן, אבל רק
עוד פעם אחת, לטעום, להריח, לגעת.
אמריקה.