אני רואה אותו, שוכב חסר רוח חיים. כל כך שליו וכל כך נינוח.
לידו יש מכתב שנשען על עדן החלון, ולידו  מונח ורד אדום שמפיץ
את ריחו החזק באוויר החדר. על המעטפה  כתוב "שחר". בידיים
רועדות אני פותחת  את דף הנייר. "ביחד נחיה, ביחד נמות. שחר
ודודו" העולם סביבי נעצר. אני יודעת למה ואני יודעת איך ועכשיו
הגיע הזמן שגם אני אלך.

"הקשבת פעם לדמעות? שמתי לב לזה שהן בוכות בשקט". "כמוך, גם את
בוכה בשקט. לבד. עם עצמך. לא נותנת לאף אחד להיכנס פנימה", אני
לא חושבת שהוא אי פעם הבין אני גם לא חושבת שרציתי שהוא יבין
כי מה שעבר עליי היה רק שלי. הנפש העייפה הייתה רק שלי והדמעות
היבשות היו רק שלי וככה רציתי שזה יישאר. שלי. הבטתי עמוק אל
תוך עניו ליטפתי את שערו בעדינות והוא הניח את ידו על צווארי
ונגע ברכות. "אני לא בוכה בשקט. אני לא בוכה בכלל. אבל אתה
מבין נכון? אתה יודע שככה אני אוהבת. לבד. כי לבד זה לגמרי
חופשי"  "אבל אל תשכחי שמצד שני חופשי זה לגמרי לבד ואת לא
צריכה להיות לבד כי אני כאן בשבילך" זאת הייתה הפעם הראשונה
בכל השנתיים שאנחנו נמצאים ביחד שראיתי דמעה זולגת מעניו.
בקלילות היא עשתה את דרכה משק הדמעות אל מורד הלחיים שלו,
נישקה את שפתיו וצנחה בחופשיות מעוררת קנאה על ציפת הכר. ישבנו
שנינו מחובקים על המיטה אצלו בחדר ושתקנו. אני ידעתי שזהו,
שאני חייבת ללכת. וגם הוא ידע. "שחר, את יודעת שאני אוהב אותך
נכון?" "גם אני אוהבת אותך" "כן, אבל אני מאוהב בך" "וגם אני
מאוהבת בך" "אז אל תלכי. את יודעת שזאת לא הדרך ואם רק תתני לי
לעזור, אם רק תפתחי בפניי את הדלת אל עמקי נשמתך אנחנו נצליח.
ביחד." "אבל אני לא רוצה ביחד. אני רוצה לבד" הרגשתי שאני
חייבת לברוח, הרגשתי שאני חייבת להתנתק מהכל. אז הלכתי. השארתי
אותו שם יושב לבד על המיטה בחדר שלו ואני הלכתי. "אל תבוא
אחריי. אני רוצה לבד." הלכתי לחשוב, הלכתי לעכל, הלכתי להיפרד.
מכולם. מהירח, מהשמש, מהים, מהחוף ומדודו..

יעל בחיים שלי לא הייתי כל כך מאושרת! את לא תאמיני מה קרה לי
היום בדרך לעבודה.  שחר יקירתי, בתור החברה הכי טובה שלך אני
חייבת למחות את מותחת אותי שלוש שעות עם הסיפור הזה, שכידוע לך
זאת עבירה בין לאומית שאין לעבור עליה בספר החוקים של החברות
הכי טובות" "כן כן בסדר תרדי ממני היה לי יום קשה" "קשה אה?
קדימה שפכי..." " אוקיי אז פגשתי את הבחור הכי מדהים שיכולת
לדמיין לעצמך אי פעם." "כן, הוא בטח יפה, חתיך, שרמנטי, עם קול
סקסי להחריד והוא שונא כדורגל" " יעל אני רצינית...כל מה
שדיברנו עליו, כל מה שפינזטנו אותו חתיך עולמי שנושא אותנו
מעבר למפתן הדלת....מצאתי אותו. איך אני אסביר לך...הוא פשוט
מדהים. קוראים לו דודו והוא בן 21. הוא ממש לקראת שחרור ופגשתי
אותו באוטובוס. אני בדיוק הייתי בדרך לעבודה והוא היה בדרך
הביתה מהבסיס. הוא יצא חמשוש. בקיצור, דיברנו כל הדרך ואז הוא
ביקש את הטלפון שלי", "ואני מניחה שגם נתת לו נכון? יופי זה
ממש נחמד איך שכל הדברים הטובים קורים גם לך" "רגע חכי חכי
תשמעי את ההמשך. אז הוא ביקש את הטלפון ואני אמרתי לו שאני
מוכנה לתת לו את המספר רק בתנאי שהוא מבטיח להתקשר" "נו ומה
הג'נטלמן אמר?" "הוא אמר מבטיח. חייך את החיוך הכי מדהים בעולם
והמשיך ללכת"

הלכתי לתחנה, שם ירדנו שנינו מהאוטובוס. יכולתי לראות את
החיוך, יכולתי להריח ולחוש את הכל מסביב בדיוק כמו שהיה אז.
אני לעולם לא אשכח איך הוא סרק בעניו את האוטובוס אחר מקום
ישיבה ואז בקול רך ועדין הוא שאל "האם עלמת החן תרצה בחברתי?"
ואני חייכתי ואמרתי "אני תמיד אשמח לחברתו של חייל נודד" ואז
הוא התיישב והיד שלו התחככה ביד שלי. הצמרמורת שעברה בגופי,
אני חשה אותה גם עכשיו ומאותו רגע ידעתי שזהו, הוא שלי. הנחתי
ורד אדום על ספסל התחנה והמשכתי ללכת...

"בוקר טוב לעלמת החן" "בוקר טוב לחייל הנודד. חשבתי שכבר לא
תתקשר"  "שחר, באמת חשבת שאני לא אתקשר? הרי הבטחתי לא?"
"אהה...אז התקשרת כי הבטחת?" "לא. התקשרתי כי אני רוצה. ואת
יודעת מה עוד אני רוצה?" "בטח שאני יודעת! גלידה בגביע עם
שלושה טעמים" "קרוב...אבל לא. אני רוצה לראות אותך. היום, חמש
וחצי, בגן ליד המכולת של סמי" "אני רואה שכבר חשבת על הכל"
"אני חושב רק עלייך"

העניים נפוחות מרוב דמעות ואני ממשיכה במסע הפרידה שלי. בשקט,
בלי שאף אחד ידע. לבד. הגעתי לפארק.  לפארק שליד המכולת של
סמי. אותו יום היה היום הכי רומנטי בחיי. והתמונות רצות מול
עניי כאילו והן מתרחשות ממש עכשיו. אני הולכת לכיוון הגן, והנה
שם אני רואה אותו יושב בשלמות מתחת לעץ עם ורד אדום ביד. מאז
אותה פגישה חגגנו את ימי החברות שלנו מתחת לעץ בגן ליד המכולת
של סמי. ביום השנה לחברות שלנו חרטנו על גזע העץ "ביחד נחיה,
ביחד נמות. שחר ודודו", ליטפתי את גזע העץ כאילו ואני מלטפת את
דודו. הנחתי ורד אדום. והלכתי. לא ידעתי לאן אני הולכת ולא
ידעתי מה אני עושה. רק ידעתי שהדין קרב. כי רק אז אני אהיה
באמת מאושרת כי רק אז אני אקבל את החופש שלי. רק אז אני אוכל
להתחיל מחדש. התחלתי לרוץ כמו מטורפת ונתתי לרגליים שלי לסחוב
אותי לאן שבא להן. ורצתי ורצתי וגשם התחיל לרדת, ולי לא איכפת
אני רצה ורצה עד שמצאתי את עצמי בתחנה האחרונה במסע הפרידה.
בית העלמין. הקברים שלהם. אבא שלי, אמא שלי, אייל שקבור בחלקה
הצבאית וניר שקבור ליד הגדר. הם הסיבה העיקרית. אני רוצה להיות
איתם כי רע לי פה. גם אותי יקברו שם, ליד הגדר. אבל לא איכפת
לי כי אני יודעת שאני אהיה איתם. ולא פה. בהתחלה עוד החזקתי
מעמד אבל מאז מה שקרה לניר אני כבר לא עצמי. יותר מדי רע לי
כאן ואני לא עומדת בזה יותר. חייבת ללכת. מניחה על כל אחד
מהקברים אבן וממשיכה ללכת. אני חייבת לחזור לדודו. חייבת
להרגיע אותו להגיד לו שזה מה שטוב לי שזה מה שאני רוצה ושיהיה
לו יותר טוב בלעדי. הגשם המשיך לרדת כאילו והשמיים בוכים הירח
חיוור והעננים שחורים. אני נכנסת אליו לחדר ושם...

אני רואה אותו, שוכב חסר רוח חיים. כל כך שליו וכל כך נינוח.
לידו יש מכתב שנשען על עדן החלון, ולידו ורד אדום. על המעטפה
כתוב "שחר". בידיים רועדות אני פותחת  את דף הנייר.
"ביחד נחיה, ביחד נמות. שחר ודודו" העולם סביבי נעצר. אני
יודעת למה ואני יודעת איך ועכשיו הגיע הזמן שגם אני אלך.