הוא הלך ברחוב בצעד קצת יותר מהיר מ"טיול בפארק". היה לו מבט
חלול, אפור כזה של מישהו שלפני לא הרבה זמן השלים עם מציאות לא
רצויה. כבר 32 שנה הוא מתהלך ככה. מדי פעם המבט הזה הופך למבט
של זעם, הוא עוצר וצורח: "הבן זונה!!! שיאכל חרא המניאק!", הוא
מתפלא למה אף אחד ברחוב לא מגיב, ואז הוא נזכר...
עוד יום מתחיל. לקום, לצחצח את מה שהיו פעם השיניים שלו, לפני
שהוא החליט שכדאי להתחיל לצחצח אותן, להתלבש, לצאת החוצה, ללכת
לעבוד, ללחוץ על אותו כפתור במשך 47 שעות זלוביות, לחזור
הביתה, לבדוק במקרר שלפעמים מחליט שהוא מפסיק לעבוד האם
האזניים המרבוליות לא התקלקלו, לגלות שהן התקלקלו, לראות את
אותו סרט פורנו עם הבורגול בצבע מוקה שמכניס זיין שרואים שהוא
גדול מדי בשביל להיות מציאותי לתוך שליקית עצומה שרואים שהשד
השלישי בטוח מסיליקון, ללכלך את התחתונים בצבע ורוד ירקרק,
ללכת לישון. "די!!! אני מפרק את עצמי!" הוא נכנס לתוך ה'מבחנה'
ולחץ על הכפתור האדום.
כנראה שבני האדם לא שומעים בתדר הזה אבל משום מה הכלבים
נבהלו... הוא ממשיך למלמל. "ברגע שאני אמצא דרך להזדיין מהכוכב
שכוח אל, ירוק להחליא הזה, אני אצוד את הבורגול שמכר לי את
'מפרק התאים' עלק, ואז נראה אם הוא חכם מספיק למצוא דרך
לברוח לשולחן ניתוחים ב-NASA כשמתאבנים בחלוקים לבנים מנסים
להבין (בצורה כירורגית) דרך איפה הוא משתין!!!" מי יודע כמה
פעמים הוא חשב בדיוק את אותו הדבר ב-32 השנים שהוא פה. ואז הוא
ראה אותה. לזיין? בטח, אבל שנקבה אנושית תמצא חן בעיניו?! 32
שנים הוא פה וכנראה שצודקים כשאומרים שתמיד יש פעם ראשונה.
הייתה לו את ההרגשה המוזרה הזאת בבטן שקצת דומה למה שמרגישים
כשיש קילקול קיבה. הוא רץ לחפש שירותים.
לא רק אצל בני האדם המתאבדים מגיעים לגיהינום. כנראה שהוא לא
ידע שלכל תרבות יש את הגיהינום שלה. אולי הגיהינום זה לא מקום
כל כך רע בסופו של דבר...