כשסבא שלי הגיע אלינו ל"צפון" שמחתי מאוד. חיינו בצפון, בעיר
גדולה אבל מוזנחת ונידחת. החדשות הגיעו אלינו באיחור רב,
ולתופעות גדולות לקח זמן רב להגיע אלינו. בשנות ה-90 עדיין
הרגשנו את הקומוניזם כאילו הוא עדיין לא נפל. חיינו במקום שכוח
אל.

סבא שלי גר בעיר גדולה ולכן כשהוא הגיע אלינו לבקר, הרגשתי
שהנה בא הדוור עם החדשות הטריות. בנוסף הוא הביא לאחיי ולי
מתנות שלא היה אפשרי להשיג אצלנו ב"צפון". לאימי הוא הביא
מצרכי מזון שבשבילם אבי היה צריך לעמוד בתור שעות ארוכות.
תמיד, כשסוף סוף הגיע תורו של אבי, החנות הייתה נסגרת.

סבא שלי הביא לנו בכל ביקור נקניקים, גבינה, חמאה וכל שאר
הדברים הבאים לידי שימוש יומיומי, אבל שמתי לב תמיד שהוא לא
הביא לנו סוכר. היה לנו מחסור בקוביות סוכר, וכל קוביית סוכר
שהייתה נטבלת בתה הייתה מחושבת ונספרת.

מעולם לא הבנתי למה סבא שלי הביא נקניק אבל לא סוכר.
כשסבא שלי, אבי - בנו יחידו של סבי, ואני, שלושה דורות במשפחה,
התיישבנו במטבח הקטן לאכול וסתם  לדבר - כאשר אני מקשיב בעיקר,
אימא שלי הייתה משאירה סמובר, קוביות סוכר ועוגות, ואז עוזבת
ומשאירה אותנו לשיחת גברים - שלושה דורות במשפחה.

פעם אחת, אחרי שנמזג התה לשלושה ספלים מהודרים, שהשתמשנו בהם
לכבוד הסבא, התכוונתי לקחת קוביית סוכר בחדווה רבה כי לא כל
יום יצא לי לשתות תה עם קוביית סוכר. כשלקחתי קוביית סוכר וכבר
התכוונתי לשים בתוך התה, סבא שלי נגע בי ואמר בתקיפות: "לא
צריך סוכר. הסוכר האמיתי נמצא בלב. את התה אפשר להמתיק בדרך
אחרת." ואז הוא אמר איך אפשר ליצור תה מתוק בלי קוביית סוכר.
"קודם צריך לסובב את הכפית 100 פעמים לצד אחד, ו200 פעמים לצד
השני", ואז אמר סבי בקול בוטח: "לא צריך סוכר בכלל". הייתי
ספקן אבל החלטתי לנסות. התחלתי לסובב את הכפית 100 פעמים לצד
אחד ו200 פעמים לצד השני. במהלך התהליך של הסיבוב, בעודי
מסובב, אבי הוסיף שהספירה צריכה להיות מדויקת ביותר כי אם יהיו
101 סיבובים התה כבר לא יהיה מתוק וסבא שלי הנהן בהסכמה.
כשסיימתי את התהליך וידי עייפה מסיבוב הכפית, ניגשתי לבדוק האם
באמת התה מתוק עכשיו. שתיתי לאט לאט את התה, ואחרי כמה לגימות
הנחתי את הספל על השולחן ואז סבי ואבי במבט ממוקד שאלו: "התה
מתוק עכשיו?" התבוננתי בהם ואמרתי בקול בוטח: "מעולם לא שתיתי
תה  מתוק כזה".