סבא שלי גר בעיר הגדולה. גם אנחנו גרנו בעיר גדולה יחסית הרחק
בצפון, רחוק מכל דבר שנראה מודרני בימים ההם. החדשות היו
מגיעות אלינו באיחור, ועל  שינויים ותופעות שהוטמעו בעולם אין
מה לדבר. כשהיינו מדברים על העיר שלנו היינו אומרים "צפון" וזה
היה מספיק בשביל שאנשים יבינו באיזה אזור מדובר. "צפון" - כי
שם קשה יותר בגלל תופעת הזוהר הצפוני, כי שם לא גרים אנשים
נורמאליים. "צפון" - כי עירנו רחוקה מהעיר הגדולה.

כשהתאפשר, היינו מגיעים לסבא שלי לביקורים בעיר הגדולה. בשביל
אבי אלה היו יותר מסתם בקורים. אבי חזר לעיר שבה למד
בקונסרבטוריון המפורסם ושם בילה 5 שנים של עיצובו כאדם בזירות
התרבותיות של העיר. כיון שהביקורים היו נדירים, סבי הרעיף
עלינו מתנות רבות והקדיש את כל זמנו לשעשועינו.

במיוחד אני זוכר את הביקור הראשון אצל סבא. לי הוא קנה שעון
דיגיטאלי שבהשוואה להיום נראה מאוד פרימיטיבי, אבל אז השעון
היה בשבילי הטכנולוגיה המתקדמת ביותר בעולם. לכולנו היו שעוני
מחוגים שהתקלקלו כל הזמן והמקצוע "מתקן שעונים" היה עסק מכניס
ביותר. לאחיי הוא גם הביא מתנות יקרות-ערך.

סבא שלי אהב מאוד אותנו, את נכדיו, כי אנחנו היינו נכדיו
היחידים מבנו יחידו. הוא תמיד שם אותנו על הכתפיים והקפיץ
אותנו באוויר. הוא היה אדם חזק ביותר, מאוד מוצק, שעל אף גילו,
לא נס ליחו.

פעם, כשהלכנו במדרכה הרחבה שהובילה לקרקס הגדול בעיר, סבי שם
לב שאני שם את ידיי בתוך כיסי המכנסיים. "לעולם אל תחזיק את
הידיים בתוך הכיסים, כי יחשבו שיש לך הרבה כסף", הוא אמר, ושתק
לאורך כל הדרך עד הקרקס, בעוד שנינו פוסעים ואני חושב על דברי
סבי.

כשבגרתי תמיד פחדתי לשים את הידיים בתוך כיסי המכנסיים,
וכשהייתי שם את הידיים בתוך הכיסים, נזכרתי  בדבריו של סבא.

משפחתי עלתה לארץ וסבי נשאר שם בעיר הגדולה. פעם סבי הגיע
אלינו לבקר. הפעם הוא הגיע אלינו מה"צפון". פה הוא ראה דברים
שאפילו בעירו הגדולה הוא לא ראה. מחשבים מתקדמים, רחובות יפים,
מכוניות חדישות ואנשים מחייכים.

סבי הביא לי במתנה מחשבון חדיש שאפילו פה בארץ נחשב לטכנולוגיה
מתקדמת. שמי יצא לתהילה אצל סבי בעיקר בגלל הפרזות אבי שאני
אהיה הפרופסור הבא במשפחה, ולכן הביא לי מחשבון כדי שאגדל
ואגדל בחכמה עוד יותר. הוא כל הזמן קרא לי פרופסור. כשהתקשרתי
אליו לרוסיה, הוא שאל אותי: "מה נשמע אצל הפרופסור?"

סבי לא היה משכיל אבל אהב אנשי רוח וספר ובביתו היו הרבה
ספרים, למרות שאת רובם לא קרא. כשאבי למד בבית ספר למוזיקה הוא
קנה לו פסנתר, שעלה הון תועפות,  בעזרת כסף שחסך.

כשהגיע לארץ, תפקידי היה להראות לו את עיר מגורינו ואת
רחובותיה. בפסח הגיע אלינו קרקס מאיטליה. הלכנו לשם, סבי ואני
על המדרכה הרחבה. שמתי את ידיי על הראש ונענעתי אותו כדי לשחרר
את ראשי מכאב הראש שפקד אותי בגלל בעיה מתמטית שהטרידה אותי.
סבי שם לב לזה ואמר: "תוריד את הידיים מהראש. הראש כמו כסף,
אסור שינקר עיניים".