הוא חוזר הבייתה. שוב לבד. נמאס לו כבר מהלבד הזה. פותח את
הדלת. שוב חוזר לשיגרה שכל כך נמאס לו ממנה.
הוא כועס על עצמו שלא הלך לעומר אחרי בית ספר, אולי שם הוא היה
מרגיש יותר טוב. אבל מצד שני, עומר בטח היה משתעמם ממנו מהר
ושוב היה משכנע אותו לצאת ולפגוש אנשים חדשים. "אתה מעדיף
להיות כלוא בבית או לצאת איתי?" היה שוטח בפניו את הטיעון
הקבוע והוא היה נכנע, כמו תמיד, ומעמיד פנים שהוא נהנה.
אבל הוא לא יכול להנות איתם. הרי אף אחד לא מכיר אותו באמת.
אפילו לעומר הוא לא נפתח... לא מספר לו על המחשבות שלו ועל מה
שעובר עליו יום יום. על ההתמודדות איתו. בגלל זה הוא מרגיש
את ההרגשה המגעילה הזו... הרגשת הבדידות הסוחפת שכבר הספיק
להתמכר לה.

אולי עומר צודק, הוא חושב לעצמו, אולי אם יצא ויפגוש אנשים הוא
ימצא אדם שיוכל לשתף אותו במה שעובר עליו. אולי ימצא אדם
כמוהו.

"כן, בטח..." עולה הקול ההוא שוב. הציני, המתנשא, זה שבא
מהמקום הכי עמוק בבטן. זה הקול הזה שמונע ממנו להיות נורמלי...
להיות כמו כולם. "אתה עצמך יודע שלא תהיה נורמלי לעולם!" כן,
הוא יודע... יודע יותר מידי טוב. הקול דואג להזכיר לו את זה
יום יום. והוא שונא אותו כל כך! אבל הוא חלק ממנו. החלק החי
היחיד בכל הגוף המת הזה. בגוף הזומבי שהולך עם הזרם כמו כבשה
קטנה ואומללה. ורק הקול קורא לו לעזוב את השורה, לסטות מהעדר
ולברוח מהנורמליות המעיקה והשיגרה המטמטמת שהיה שרוי בהם כל
חייו.

אבל את הקול הוא מדכא. הקול הזה לא טוב בשבילו. הוא רע! הוא
שונא אותו! הוא רוצה שיכשל, וזה בדיוק מה שיקרה כשיפסיק לשחק
את המשחק וימציא חוקים משלו. לא, הוא חייב לדכא אותו... חייב
להשתיק אותו!

אבל מה שממש מוזר זה שכשהוא עם עומר הוא צוחק... הוא אופטימי,
שמח. גם עם החברים האחרים שלו. ובפנים הקול תמיד צועק, תמיד
משתולל, מטיח עצמו בכל צלע, בכל עורק, בכל גיד והוא מתעלם
מהקול. הוא מתרכז בכל דבר אחר, רק שישתוק כבר!
אבל זה לא עובד.

והוא יודע שהוא היחיד ששומע אותו. היחיד בכל העולם שיש לו קול
כזה. הוא גם יודע שלא תמיד יצליח לשלוט בו. יום אחד הוא לא
יוכל יותר להתנגד והקול יכבוש את כל גופו, יצא מהנקודה הקטנה
ששוכנת עמוק עמוק בבטן ויתפזר בכל מקום. והמוות יהפוך לחיים
והיאוש יהפוך לאושר ואז, סוף סוף, יהיה חופשי.

אבל לכל דבר יש מחיר. אם יפסיד במאבק הוא יהפוך לשונה, לחריג.
הוא לא יכול לשאת את המחשבה הזו. הוא חייב להיות נורמלי. הוא
מוכרח! זה הדבר היחיד שמפריד אותו מהרגשת הבדידות הנוראה.

הכל מעיק עליו, הקירות סוגרים עליו. הוא צריך קצת שקט זמני,
הוא צריך קצת להתנתק מהכל. צריך לברוח ממנו.

הוא יוצא מהבית ופונה לרחוב שמר. יודע בדיוק לאן פניו מועדות,
שהרי הלך בדרך זו פעמים רבות, בדרכו לבית מספר 6. נכנס לחדר
המדרגות המעופש, עבר שלושה נערים צעירים ממנו ששכבו על הרצפה,
מחוקים לגמרי, מוציאים מפיהם הברות קטועות ומבט מזוגג בעיניהם.
התעלם מהם ודפק על דלת הדירה בקומה השלישית. פתח לו את הדלת,
כתמיד, אותו שבר כלי אנושי שנחשב בעיניו למשיח, למושיעו הדגול.
האדם המסמורטט שבפתח נכנס פנימה ויוצא עם חבילה קטנה ואטומה,
אותה הוא מושיט לו, ופושט את ידו השנייה לכסף שהגיע אליה
במהרה. הסמרטוט גנח ורטן בזמן שטרק את הדלת. הוא התבונן בחבילה
היטב... כבר לא יכל לחכות עד שיבוא לביתו ויצרוך את תכולתה,
וישיג מעט שקט. הקול בתגובה צרח והלם במוחו שיזרוק אותה כי הרי
גם ככה הוא לא מתכוון ללכת לשום מקום, רק לנוח ולחזור מאוחר
יותר... קילל אותו וגידף אותו, קרא לו פחדן עלוב על כך שהוא
מעדיף לברוח ממנו במקום להצטרף אליו ואילו הוא מתעלם, ממשיך
ללכת, חושב על ההתנתקות המתוקה שתבוא בעוד דקות ספורות. סוף
סוף הוא מגיע הבייתה ונכנס לחדרו. הוא פותח את החבילה העטופה,
מסתכל באבקה הלבנה הנמצאת בתוכה וכבר הקול בועט וצועק ולא מוכן
בשום אופן להירדם ולהפקיר אותו ככה... וראשו כבר מתפוצץ, כל
גופו דואב, אבל הוא חייב לעשות את זה, חייב לנוח קצת, חייב
שקט.

הוא מפזר את האבקה בשורות ישרות, מוכן כבר לשאוף אותה ולשכוח.
לשכוח מהבדידות, לשכוח מקיומו העלוב, לשכוח מהכל.

שאיפה ועוד אחת, והנה הוא מתחיל להיסחף, מתחיל להישאב אט אט
למערבולת מדהימה של צבעים וטעמים ומסביבו יש רק שקט. אין
צעקות, אין קללות, אין כאב. רק שקט מופלא וענוג.

הוא לא יודע בדיוק כמה זמן ישאר השקט הנפלא, כמה זמן הקול
ידום, אך עמוק בפנים הוא יודע שבקרוב הוא יגמר...
במהרה הוא מגרש את המחשבות הטורדניות הללו, מתרכז בשלווה
האופורית ונרדם.

הוא התעורר משיקשוק המפתחות בדלת. אף פעם לא היה שוקע בשינה
עמוקה. למעשה, כל רעש קטן יכל להעיר אותו במהרה. הוא הרגיש
חולשה עצומה וכאבים מקפלים. לא, לא יכל לקום עכשיו.
אמו נכנסה הבייתה וראתה אותו שרוע על הספה בסלון - פתטי וכואב.
"אתה בסדר?" שאלה, אך קולה נשמע לו כאילו הוא בוקע ממרחק עצום
ולא היה מובן לו. חזרה על שאלתה והוא נחת פתאום בחזרה במציאות.
"כן, אמא, אני בסדר גמור," שיקר לה, "סתם עייף."

לא עבר זמן רב עד שצלילותו המחודשת הופרעה על ידי יקיצתו של
הקול השנוא. כמו תמיד, בריחתו הייתה זמנית בלבד ועם המציאות
חזר גם הוא ולא נתן לו מנוח. הוא הכריח את עצמו לקום מהספה
ולהשתרך לחדרו. למזלו, החביא את שארית האבקה במגירה לפני שדידה
לסלון והתעלף, כך שאמו לא חשדה במאום.

"אתה עלוב! אתה פחדן! זה שתברח ממני לא ישנה שום דבר! אני תמיד
אהיה פה, תמיד אשאר! לא תוכל לברוח ממני לזמן רב... אני אחזור,
כל הזמן אחזור ואין דבר שתוכל לעשות כדי לעצור בעדי."

נמאס לו. כל כך נמאס לו.

הוא חוזר הבייתה. שוב לבד. הקול כבר מזמן החל במסע ההשפלות
היומי. שוב חש בצורך הזה לשעוט לקומה השלישית בבניין שמר 6,
לבקר את מושיעו האהוב ולזכות במעט שקט.
הוא רק יאכל ויצא. הלך למטבח, ראה את הארוחה שאימו הכינה לו
בבוקר ואכל אותה מהר, בלי תיאבון, רק מחכה לרגע הנכסף בו שוב
יוכל לצלול בתוך הצבעים היפייפים, ברוגע מופלא. אמנם, בעבר
השקט נמשך יותר זמן והקול הושתק כליל, אך אני יכול להסתפק
בהחלשתו בלבד... כשפינה את הכלים מהשולחן, הוא נדקר מעט
מהסכין. טיפות דם חמות החלו לזרום במורד אצבעו והוא רותק,
כתמיד, במסען המופלא. פתאום, היכתה בו ההארה. כך ישתיק את הקול
לתמיד. אין לו ברירה אחרת, הרי כלום לא נותר. זה יקח רק רגע
אחד, רק שנייה וזהו. הוא לקח את הסכין ושטף אותה היטב. היא
הייתה חדה, מושחזת. הוא בחן אותה מכל הכיוונים. מושלם, חשב.
הקול השתתק. רצה לראות מה יעשה. כבר לא צעק, לא השתוללל, לא
התנגד. הכל היה תלוי רק בו. הוא ידע עכשיו שצדק. הלך אל המראה
בשקט, הצמיד את הלהב הקר לעורו והסתכל על עצמו ארוכות. הוא כל
כך מכוער, חשב. כל כך רגיל, כל כך פשוט, כל כך טיפש וחסר
חשיבות. חשב על חייו, חיפש משהו טוב בהם, משהו שיניא אותו
מלעשות את זה. לא מצא שום דבר. אף קרן אור בקצה המנהרה. אף אחד
שבאמת ירגיש בחסרונו. ובכל זאת... משהו לא הסתדר לו. ככה היה
אמור להיראות סופו? בשביל זה סבל עד עכשיו?

הפיל את הסכין לרצפה, והתחיל לרעוד כשחשב על מה שכמעט עשה.
הסתכל על עצמו במראה - עלוב.

עכשיו התחיל הקול שוב לצעוק... "פחדן. למה לא עשית את זה?
ידעתי... תמיד ידעתי שאין בך את מה שצריך. אתה לעולם לא תהיה
נורמלי! אתה יודע את זה נכון? לעולם לא! לעולם לא תצליח להפוך
את חייך ליותר ממה שהם - פירור עלוב וחסר משמעות. כל חייך
תישאר לבד... עד יום מותך. אין לך כלום! אתה כלום! אפס! אפס
שכמותך! אין לך מושג כמה אני מתעב אותך על היותך כזה...
פחדן..."

הוא התחיל לבכות. שוב בית ריק. שוב לבד. שוב בודד. ורק הקול
איתו, צועק בראשו, מקלל ומגדף אותו. והוא שונא את הקול, אבל
הוא חלק ממנו ולא ילך לעולם. החלק הכי טהור בתוך גופו הצבוע.

כך המשיך הלאה. אומלל, מוכה מבפנים. מוות גדול שעוטף חיים, הכי
רחוק מלהיות מאושר.