איבדתי את הזיכרון.
זה הכי מבאס לאבד את הזיכרון כי אז אתה לא זוכר איפה שמת אותו.
היה לי שם הכל - טלפונים, שמות, תאריכים, הקוד לכספומט (בפעם
הבאה אני שומר את הקוד יחד עם הכרטיס וזין על מה שהבנק מבקש),
כל מיני שירים מעצבנים שלא יצאו לי מהראש (ועכשיו אני קצת
מצטער), היומן שלי, המשמרות שלי, החיים שלי!!!
חיפשתי בכל מקום - במגירה מתחת לכל הג'אנק שאני שומר ולא יודע
למה, בארון מתחת לערימות הבגדים שאני זורק בלי שום סדר הגיוני
(את האמת - אני רואה את ההגיון אבל חברה שלי טוענת שלא), בתוך
התיק של הלימודים (המון ספרים שאני לא זוכר מתי להחזיר אותם),
חיפשתי מתחת למיטה ומצאתי אבק, עברתי על הכביסה - אולי שכחתי
באחד הכיסים. עברתי על הכל כמה פעמים כי שכחתי שחיפשתי שם.
יש צלצול (מנגינה מעצבנת שלא זכרתי של מי זה), הרמתי מכשיר
כסוף שהיה רשום עליו מספר ולחצתי על אחד הכפתורים.
"הלו?" אמרתי בשאלה לבדוק מי זה.
"מה קורה?" ענה קול בלתי מזוהה.
"מי זה?" שאלתי ברצינות.
"מה,אתה לא מזהה את החבר הכי טוב שלך?!" הוא נשמע נעלב.
"איבדתי את הזיכרו ן- אולי ראית אותו?"
"יא טמבל - לא עשית גיבוי?!" הוא נשמע פתאום מתנשא כאילו הוא
כל יום עושה גיבוי.
"אני טמבל בכלל שאני מתחבר עם אחד כמוך!" הייתי טורק לו את
הטלפון בפנים אבל זה היה מכשיר כסוף ולא זכרתי באיזה כפתור
מנתקים מבין כל הכפתורים, אז סתם הנחתי את המכשיר על השולחן
והשארתי אותו לדבר עם עצמו. "אם הייתי עושה גיבוי - אז לא
הייתי זוכר איפה שמתי אותו, טיפש!" צעקתי על המכשיר הכסוף
שעדיין דיבר אל עצמו.
אני שונא כשאתה בצרה ואומרים לך דברים שממש לא עוזרים. כמו
כשאני נכשל במבחנים ואנשים אומרים אומרים לי: "כן, זה באמת היה
מבחן קשה" - אני יודע שזה היה קשה, בגלל זה נכשלתי. או
כשאומרים: "חבל, זה דווקא היה מבחן קל" ואני עונה: "כן, אני
יודע, לא למדתי כמו שצריך" וזה שקר, כי אני חרשתי על החומר כמו
לא יודע מה.
המשכתי לחפש ואז אמא שלי נכנסה. איך אני יודע שזאת אמא שלי? כי
כשהיא נכנסה וראתה אותי מחפש אז היא שאלה: "יא איבני, שו
האדה?" ואז הבנתי שאני ערבי ואז בכלל התבאסתי.
היא הכינה לי גפילטע-פיש כי גיליתי גם שאני חצי פולני וזה בכלל
גמר אותי. הלכתי לישון, את הזיכרון אחפש בפעם אחרת.
כיביתי את האור (חושך מוחלט) ואז ראיתי משהו מהבהב, מצאתי
אותו! הוא היה תקוע בחריץ של ה-USB מאחורי המחשב. החיים חזרו
למסלולם. מסתבר שהטמבל בסלולרי לא היה בכלל חבר שלי אלא סתם
מישהו שאיבד את הזיכרון בטלפון וחייג מספר שגוי.
זה היה המקום הראשון שהייתי צריך לחפש בו - מאחורי המחשב.
הרגשתי כמו אלה שמחפשים את המשקפיים ובסוף מישהו אומר להם שהם
על הראש. הוצאתי את הזיכרון מהמחשב. חושך מוחלט.
איבדתי את הראייה.
זה הכי מבאס לאבד את הראייה כי אז אתה לא רואה איפה שמת אותו.