ישבתי מולה, לבושה צבעים זוהרים ומחייכת, חיוך רחב כזה חושף
שיניים. היא הייתה יכולה להיות מושלמת אילולא המבט, היו לה
עיניים יפות, חום דבש כזה, אבל זה לא הצבע שלהם שגרם לך להסתכל
לתוכם אלא המבט שהם נתנו בך, זה היה מבט של חשדנות, מבט של
רצון לבטוח אבל גם של פחד תמידי. זה תמיד גרם לי להרגיש לא נוח
איתה, זאת הייתה הפגישה השלישית שלנו, ואני עוד לא הצלחתי
להבין אותה לגמרי.
"שוב חלמתי על זה", היא אמרה בקול חנוק, והמבט שגרם לי להרגיש
לא נוח היטשטש. היא עצרה את המילים ובכתה. "אני מצטערת", היא
אמרה אחרי רגיעה קלה. "עדיין קשה לי להזכר בזה", היא הוסיפה.
"אנחנו לא חייבים לדבר על זה, אם את לא רוצה". רציתי לקום
ולחבק אותה, אבל אסור לי, אז יש לי רק מילים להציע בתור נחמה.

"אני יודעת, זה בסדר, אני רוצה לדבר על זה. לנסות להבין". היא
עצרה, היססה קצת והמשיכה: "הייתי שוב בחוץ, בלילה, הייתי עם כל
החברים שלי והגענו לקצה הרחוב שבו אני גרה, נכנסתי לבניין
וקראתי למעלית. ואז הוא הגיע.
"ידעתי שזה הוא. רציתי לברוח, רצתי, רצתי מהר, אבל הוא עדיין
השיג אותי, הוא תפס אותי והפיל אותי לרצפה, אז צרחתי, אבל שום
קול לא יצא, הוא קרע ממני את החולצה, ואז התעוררתי..." היא שוב
בכתה, הושטתי לה טישו, לקח לה קצת זמן להירגע. אני בטוח שגם
בלילה היא קמה, צורחת שוב, מכווצת מפחד, מזיעה.
דיברנו עוד קצת, ניסינו להבין את החלום, לפרום חששות, לאושש
מסקנות, להסביר, לפתור, להבין.
זהו, הכל נגמר, היא קמה וחזרת לחלום הבלהות הקטן שלה, אני רק
יושב פה, לוחץ על כפתור קטן בשולחן וקורא למטופל הבא. היא קמה
ויצאה.
הסתכלתי עליה שוב כשהיא יוצאת, אין לה את הענן הזה שבדרך כלל
מאפיין את כל השאר שבאות, היא מנסה להתגבר. אני מקווה שבסוף
היא תצליח, היא נראת שלמה עם זה. היא מחייכת, מבינה שזה לא היה
בשליטתה. יש לה הרבה שאלות, הרבה חרדות. השאלה הראשונה שהיא
שאלה אותי הייתה: "איך אפשר להיות אכזריים כל כך? איך אפשר
לקחת חיים של נערה תמימה ולצלק אותם לנצח?" היא הממה אותי, לא
יכולתי לענות על זה... היא פיקחית וחזקה. ויש לה חיוך רחב. היא
יכולה להיות מושלמת אם לא המבט, המבט מלא הכאב, התיסכול, הכעס,
הבילבול, המבט המבועת.