חוזרת הביתה אחרי 13 שעות עבודה. מהבוקר על הרגליים, העייפות
המצטברת, האנרגיות המוטרפות שמושקעות שם, קשה להירגע.
נוסעת הביתה חצי בחרדה. אמנם 13 שעות עבודה אבל נורא מוקדם, רק
20:00 (8 בערב) ועם כל זה שיוני עכשיו, האור רק גווע ויש תחושה
מוזרה של אמצע היום כשהיום כבר נגמר. הגוף עייף והעיניים
שורפות אבל הנפש, הנפש אומרת לבד.
מוזר, חצי מפחיד לחזור הביתה בשעה שהיא לא אחר הצהרים ולא
לילה, מין שעת אמצע כזו. אין לי שום תוכניות ונראה שהערב הזה
יהיה בסימן הלבד שלי. בדרך הביתה אני מרגישה את החרדה מבצבצת.
מגיעה הביתה, כבר חושך בחוץ. הדרך סחטה את טיפות האור
האחרונות.
במדרגות הבית אני שומעת את כל החתולים בשכונה מייללים לכבודי
מייאו של אושר. שני החתולים הפרטיים שלי רצים אלי עם מבט מצועף
בעיניים. מבט של "סוף סוף חזרת הביתה". נעים להרגיש רצויה. גם
אם הגבר בבית הוא תולי.

מתפשטת, מורידה מעלי את כל היום הזה, את כל ההזיה הזו של להיות
בעבודה עם האיש שאני אוהבת, להיות בעבודה 13 שעות, להיות כל כך
עייפה וכל כך מלאת מרץ. מסירה מעליי את תלאות היום.

מסתובבת בבית ערומה, מטיילת, סופגת את הרוח שנכנסת מהחלון הענק
שבמרפסת. זה סוג של תחביב בשבילי. אני חושבת שאיפהשהו בגלגולים
הקודמים שלי הייתי נודיסטית. אני כל כך בעניין עירום שזה ממש
על גבול האי-נעימות ובגלל שהאל הטוב חנן אותי בזוג ציצים קטנים
וקופצניים אני גם יכולה לאפשר לעצמי להסתובב בלי חזייה רוב
הזמן. כשאני כבר שמה חזייה אני מרגישה לא נוח, מחכה לרגע שכבר
אהיה במקום בו אוכל להסיר אותה, להסתובב ערומה.
אם יש סיבה בגללה אני מחכה לקיץ זו הסיבה. עירום. להסתובב
ערומה.
משתזפת בעירום, מנקה את הבית בעירום, מסתובבת לי חופשייה ללא
מחסומים, מסתכלת על עצמי. יש ימים בהם אני נהנית להסתכל על
הגוף שלי. בוחנת כל פיסת עור חשופה, כל פיסת עור ראויה לבחינה
מדוקדקת, אמיתי. נהנית מעצמי, ממי שאני, חיוך מרוח לי על
הפנים. ויש ימים בהם אני מסתכלת ומקבלת בחילה. יש כאלה ויש
אחרים.
חייבת לשטוף את עצמי.
בדרך אני מדליקה את כל הנרות בבית ושמה לי ריחות לבנדר שאני
אוהבת. הרבה זמן עבר מאז שפינקתי את עצמי. רק בשביל עצמי.
המים חמים, כמעט רותחים כשאני שולחת את הרגל לבדוק את
הטמפרטורה.
נכנסת פנימה, מתמכרת לתחושה של המים זורמים על הגוף שלי,
מרגיעים את כל המקומות הכואבים, מרפאים, משכחים את כאב הראש,
מרגיעים את הרעש ומכניסים היגיון בכל מה שקורה מסביב. פתאום
לרגע הכל נראה הרבה יותר טוב.
ריח השמפו, תחושת הקונדישינר על השיער שלי, כמעט ממסטלים אותי
עכשיו אחרי כל היום הזה. איך כל הריחות הטובים האלה קיימים
במקום אחד, המקלחת שלי.
מפתיעה את עצמי ומחליטה לצ'פר את עצמי באמבטיה. שנים שלא שחיתי
באמבטיה.
אני מוצאת את עצמי ממלאת לי אמבט מים רותח. לא ייאמן כמה טוב
זה מרגיש. מקציפה את המים עם קצף אמבט שקיבלתי ליומולדת הקודם
שלי וכבר הייתי בטוחה שזו עוד אחת מהמתנות שמריחות טוב ולא
משתמשים בהן. הפתעתי את עצמי.
שוכבת לי באמבטיית קצף מטורפת. משהו כל כך ישראלי בי מתריע על
מצב המים בכינרת, אני מבזבזת פה טונה של מים. אבל אז אני נזכרת
שבפעם האחרונה שהייתי שם לפני חודשיים היה נראה שאם מישהו לא
יפסיק את הגשם, הכינרת תכסה את טבריה רבתי. נרגעתי והמשכתי
להזרים את המים. מתמכרת.
שכבתי שם איזו שעה ורק כשהמים קפאו לגמרי, החלטתי לצאת.
הבית כבר כולו מלא בריח המדהים הזה ומואר בנרות. מרגיש לי
רומנטי.
אני שמה על עצמי את הכותונת הכי סקסית שלי. זו שרואים דרכה
הכל. מחליקה על הגוף, מרגישה לי נעים.
מוצאת את הלק האדום שלי, מורחת על אצבעות הידיים.
ואז מתחיל להיות קצת עצוב.
ציפורניים אדומות, הלק הכי סקסי בעולם, הכותונת הכי שקופה,
התחתון הכי מתחרה שתמצאי לא מסתירים את כל הכאב הזה שמתחת.
רואים לך הכל ולא כי את רוצה.
אלו לא הציצים שלך שרואים מתחת לכותונת השקופה, זה הלב השבור
שלך שורט את הבד החלק, מבקש שיאחו את השברים. הלק האדום שמרחת
על אצבעות הידיים והרגליים מחוויר לעומת הלב המדמם אדום חזק,
כואב, ברור לעין.
הכל הצגה.
הנרות שהדלקת בכל הדירה הם נר נשמה לזכר האהבה שהייתה לך וכבר
אין, לזכר כל הרגשות האלו בהם את מנסה לאחוז. ותרי, שחררי,
תברחי. הריח המדהים של הלבנדר אותו מדיפה כל פינה בבית רק
מזכיר לך רגעים של אושר, של שמחה שהיו לך איתו.

נחשי מה? את מזייפת.
זה הכל בך.

את הכי סקסית גם בלי שום גבר שיגיד לך את זה, בלי שום לק
שימשוך את תשומת הלב מהשפתיים שלך. את האישה הכי יפה שתרצי
להיות אם רק תחייכי לעולם ותתני לעצמך לזרוח.
זו לא הכותונת השקופה, לא הלק האדום, לא הריח הסקסי בבית
שעושים אותך מי שאת. זו את שעושה את עצמך מי שאת.
האישה הכי יפה בעולם, הכי סקסית. זו את.
קחי את עצמך למיטה, לישון. את עייפה.
נרדמת.