בס"ד   24.07.04

אני לא מרשה לך ללכת עם הבנות להורים שלך.
כל פעם שהן חוזרות משם, השיער שלהם מתוח עם שתי קוקיות
מצחיקות. המכנס מגיע להן עד הסנטר.
זה פשוט מגעיל.
חוץ מזה, כל ההערות שלהם וכל ההתנהגות המגעילה שלהם, אני כבר
לא יכולה לסבול.
אבא שלך- תמיד יש לו איזה בדיחה מקאברית, ואמא שלך עם החיוכים
הצבועים שלה.
כשנפגשים בארוחות חגיגיות, תמיד יש להם הערות. אמא שלך מתחנפת
אלי. מה, אני לא יודעת.
היא פוחדת ממני, שלא אתן לה לראות את הבנות, אז תמיד יש לה
איזה הערה חנפנית. אני רואה את עיקום הפרצוף שלה על מאכל מסוים
שהבאתי, אבל בפרצוף היא תמיד מחייכת חיוך עקום. היא כל כך
שקופה.

והבעל של אחותך, גם הוא, עם האידיאלים הקיבוציים שלו. הוא נורא
הרגיז אותי, כשדיברנו על אדמות הקיבוץ. מה הוא חושב, שרק להם
יש חזקה על הארץ הזאת? אבא שלי עלה על מוקש במסגרת הצבא ולא
קיבל כלום. בקושי הצלחנו להוציא כסף ממשרד הביטחון על הבית
שקנינו.
ואחותך עם הנימוס הקר שלה. מה היא חושבת, שהיא חכמה יותר
מכולם. אז לא.
ואחותך הגדולה בכלל, תמיד רצינית ושותקת, נצמדת לאבא שלך כאילו
הוא עוגן הצלה.
לפני שהתחתנו, היא באה לבקר אותי בחדר ששכרנו והתחילה לספר לי
את קורות חייה, כאילו שאני היועצת שלה. כבר אז מיד ראיתי, שאין
עם מי לדבר.
כשהיא התחתנה עם הצ'כי הזה, הוא ביקש שנביא אותם לים, ועוד רצה
שנחזיר אותם. מה הוא חשב, שאנחנו הסעה פרטית. הייתה לו חוצפה.
לא פלא שהיא התגרשה. היא לא הצליחה למצוא מישהו יותר טוב, כי
היא בעצמה צורה לה.

בכלל, לכל המשפחה שלך יש מין חוצפה, שעולה לי כבר על העצבים.
אז עכשיו הם רוצים "לקנות" גם את הבנות? לא אתן.
טוב שיש לנו רק שתי בנות.
אני ידעתי לחנך אותן. אחותך הגדולה הייתה רצה מיד לתינוקת שלה
על כל פיפס קטן, בגלל זה היא הייתה מפונקת. איך שהבת שלנו
הרביצה לה, היא הייתה רצה לאמא שלה ובוכה.
ואז האמא שלה רצתה לגעור בבת שלנו. איזה חוצפה מצידה.
אני זוכרת, שהגדולה שלנו הייתה בוכה אחרי השכבתה לישון. לא
הרשיתי לך לגשת אליה.
חחח... היית יוצא החוצה כדי לא לשמוע את הצרחות שלה.
אבל היום תראה איך היא יודעת להשתלב בחברה. איזה ציונים היא
מוציאה.
בטח שאני לא אוהבת איך הקטנה שלנו מתחברת עם הבת של אחותך
הגדולה.
אני גם לא אוהבת, שהיא נקשרת לאמא שלך. מה יש לה איתן?
מספיקה המשפחה שלי. יש לי שתי אחיות ואח, אמא שלי לא ממש...
אבל לא צריך. אז מה אני צריכה את המעמסה של המשפחה שלך.
אני רוצה לחיות לבד, ללא הערות מאיש וללא רמיזות.

אתה זוכר, שאחותך רצתה עוד ילד, והיא אמרה לך לא לספר לי. היא
רצתה, שתעזור לה עם האב המיועד, שרצה ערבות. הוא לא היה בעלה.
אתה ספרת לי את הכל. טוב, האחיות שלי השביעו אותך לפני החתונה
שלנו, שאוי לך אם תסתיר ממני משהו. אני רואה, שזה עבד. אבל ככה
עושים? אז מה אם היא לא ידעה מה ייצא מזה. גם האבא של הבת שלה
לא היה נשוי לה. היא לא הייתה מסוגלת לתפוס לה משהו נחמד, כמו
שאני הצלחתי. היא לא מספיק חכמה ותחמנית כמוני. היא יותר מידי
נחמדה ורוצה לרצות. אני מזמן הפסקתי להיות נחמדה, וחנפנית.
נשים כמוני מצליחות.
מה, היא תגיד לך מה לומר לי ומה לא? אז מה אם כלום לא היה
בטוח?

אז מה אם היא בעצמה לא ידעה אם ייצא מזה משהו. מגיע לה, שלא
ייצא מזה כלום.
גם כן, מתחסדת אחת.
בטח שלא אגיד לה שלום. גם כשהיינו מתארחים אצלה לימי הולדת, מה
יש לי לומר לה? שתשמח, שלא נשארנו כולנו בבית. מה, היא עוד
רוצה שאחייך אליה? שתיחנק, אחותך.
אצל אחותך בקיבוץ עוד איכשהו היו לה גיסים, שאפשר היה להתווכח
איתם. אבל אצל אחותך הגדולה בעיר? כולם סגורים במין קופסת
קרטון סטנדרטית, ואי-אפשר לעשן ואי-אפשר לעשות כלום.

לא, אני לא יכולה ללכת. אני מרגישה לא טוב. יש לי בחילות, ויש
לי חולשות. אתה רוצה תלך, אבל תחזור מהר. עם הבנות. אני אנוח,
בינתיים.
אתה יודע מה, אבוא גם. אבל אחרי חצי שעה נחזור. אני רוצה לפקח
עליכם, שלא תעשו משהו, שאני לא אסכים לו.
יאללה, בוא נחזור הביתה.

אתה יודע מה, תבקש מאמא שלך, שתבשל לנו. אין לי כוח היום לבשל.
שוב פעם טיפולים. האחיות שלי כבר עזרו לי מספיק. שאמא שלך
תטריח את עצמה גם. היא בטח תשמח. תלך לקחת את האוכל עם הבנות.
היא לא תעז לסרב.
לא, שאף אחד לא יבוא לבקר. אני לא צריכה אותם פה.

אני מרגישה לא טוב. מה יהיה? הרופא אמר, שנתן לי תרופה
ניסיונית. למה היא לא עוזרת לי?
מה יהיה עם הבנות? מה, אני לא אראה בהמשך גדילתן?
לא, לא נספר להן כלום. נגיד רק שאני חולה.
עוד הקרנות, עוד טיפולים כימיים. נמאס לי.
אפילו בבית חולים כבר לא רוצים להחזיק אותי. לפחות רזיתי, אני
כבר לא שמנה, כשהייתי.
אהיה בבית עם האינפוזיה. לא יכולה לאכול. כל דבר אני מקיאה.
הבטן נורא גדולה, אני מתפוצצת. בא לי להקיא ויש לי טעם לא טוב
בפה. לא יכולה לסבול אף אחד.
תחזיר אותי לבית חולים.

שאחותך לא תיכנס אלי. לא רוצה לראות אותה. לא אותה ולא את בת
הדודה שלכם. אז מה אם היא באה מהקבוץ? לא רוצה. זכותי לדרוש,
שתצא מכאן. אז מה אם היא אחותך.
טוב שאחותך הגדולה לא נדבקת.
אמא שלך? בסדר, שתבוא. היא לפחות מבשלת. היא יכולה אולי לשמור
על הבנות.

די, לא רוצה לחיות יותר. נחכה לגדולה, שתחזור מפולין. ואז אבקש
מורפיום, שלא יהיו לי כאבים וחולשות, שאוכל לישון כמו שצריך,
שלא אסבול יותר. פשוט איעלם. ממילא לא אחסר לאיש.
אתה אבא טוב, יותר ממני. אבל בכל זאת אהבתי אותן. אין לי יותר
כוח. תביא את הקטנה, שאיפרד ממנה. מה נאמר לה? שאני מאד חולה.
היא בטח תבין בעצמה. אז מה אם היא עוד לא בת-מצווה. אתה תהיה
על ידה. אני לא יכולה יותר. לא מעניין אותי יותר כלום.
אני במקום אחר כבר. אתה לא רואה?
גם אתה כבר לא בדיוק באותו מקום. אתה כבר מבין את החיים אחרת.
אני רואה איך אתה דואג לי. מפנק אותי כמו שאף פעם לא. טוב, לא
בדיוק. היית נוהג ללכת עם הבנות, לקחת אותן, החזרת אותן, ישבת
על ידן, ניקית את הבית, אבל גם אני דאגתי לך.

לא, אין לי כוח יותר. אני רוצה לעצום עיניים ולישון.
ממילא לא יכולה לאכול. רק המחשבה על האוכל מגעילה אותי.
איך פעם הייתי צריכה להתאפק כל הזמן מלאכול. עכשיו אני לא
מסוגלת לאכול, גם אם הייתי רוצה.
אני עייפה. הראש שלי מסתובב. כן, תסיע אותי קצת בכסא הגלגלים.
זהו, רוצה לחזור. לא יכולה יותר. רק לשכב ולא לקום. אוי... אבל
צריך לחכות לגדולה שלנו.
אם הייתי יכולה לפחות לישון כמו שצריך.
קשה... קשה לי... תראה איזה בטן ענקית, ורגליים נפוחות.
הפנים שלי נראות כמו שלד.
טוב... נחכה עוד קצת... ואז... שלום לכולם...
שלום...

ושאחותך הגדולה ובת הדודה שלך, שלא יעזו לבוא לומר לי שלום.
אני מרשה רק להורים שלך לבוא להיפרד. ורק לאחותך מהקיבוץ.
אחת האחיות שלי אמרה להורים שלך בבכי את המסר הזה.
לא מעניין אותי מה יפה ומה לא, אני לא רוצה את המשפחה שלך
לידי.
בחיי לא רציתי אותם, ובמותי על אחת כמה וכמה שלא.

זו צוואתי האחרונה...

זהו...

נ.ב.
11.08.04
עכשיו אני כבר לא גוססת.
בתאריך 26.07.04, יום שני,
ערב תשעה באב תשס"ד,
שיניתי סוף סוף את כתובתי.  

לא, לא מקבלת אורחים.