שוב חדשות ברדיו, ושוב חדשות רעות.  עוד שעה.  ויש רק 24
ביממה. ואת הרוב אני ישנה.  או שלא.  או שאני יושבת מול המחשב,
מנסה לכתוב יותר, להקליד יותר מהר, להשאיר מאחורי כמה שיותר.
יש לי מחלה סופנית.  אין לה שם, אין לה תרופה אין לה תיאור.
יש לה סוף רע, הסוף שמצפה לכולם.  אני בת 18, ופתאום אני
מבינה, פתאום אני קולטת שכבר אף פעם אני לא אוכל לקנות כרטיסים
בהנחה של ילדים, ולא לבחור מגמה לתיכון ולא לאבד את בתולי. וזה
כל-כך מפחיד ועצוב.  אני נאחזת בדקות, בשעות, מבזקי החדשות
שנשארו לי כמו במיליון גולות שנופלות לי מהידיים, ועם כל גולה
שאני מנסה לתפוס עוד אחת נופלת.  אני עומת בנהר הזה של הזמן,
מנסה למנוע מהמים לזרום, חוסמת את הזרם בגופי, צועקת על
המולקולות הקטנות של H2O  כאילו הן אשמות.
אני לא רוצה להזדקן, אני רוצה הזדמנות נוספת.  אני רוצה אפשרות
לחזור, לתקן, לבחור שוב.  אנחנו חיים את חיינו, ומרשים לעצמנו
לטעות כי לטעות זה אנושי ואנחנו שוכחים, אנחנו לא מבינים עד
הסוף שאין הזדמנות שניה, וכל הטעויות שאנחנו עושים, נשארות שם,
ומשפיעות על העתיד שלנו והורסות אותנו ומה לכל הרוחות הטעם בכל
זה אם כולנו חולים במחלה סופנית וכולנו נגיע לאותו המקום ולא
נשמע יותר מבזקי חדשות שם, באדמה הלחה.
אני לא רוצה ככה.  פוס.  טיים אאוט.  אני לא אוהבת את החוקים
האלה.  אני רוצה משחק אחר, משחק שבו אפשר לחזור, ולתקן, ולחיות
שוב את מה שהיה טוב, משחק שבו הזמן מרפא, לא הורג, משחק שבו
הילדות נמשכת לנצח ולא חייבים להתבגר ולא חייבים להשתנות כל
יום.  אני לא רוצה יותר ככה.  אני לא רוצה להתאבד, אבל אני לא
רוצה לחיות את המשחק הזה.  אני רוצה לקחת את הקלפים שלי לשולחן
אחר, אני רוצה כפתור עצור, אני רוצה לנוח רגע, לחשוב, לחשב את
הסיכויים, אני לא מתפקדת טוב תחת לחץ, והחיים האלה כל-כך
מלחיצים.
ערב טוב, השעה 23:00 והרי החדשות.