בשעות אחר הצהריים נכנסה לדירתה.
היה חשוך ולוהט. רסיסי אבק נעו בפסי האור, שנכנסו מבעד לרפפות
התריס.
השילה סנדליה והשליכה לפינת המסדרון.
יחפה הלכה אל חדר השינה, כפות רגליה פגשו בקרירות המרצפות
בהנאה רבה.
אושר פעפע בעורקיה ובלב מתרונן הפעילה את המזגן ואחר כך את
מקלט הרדיו.
מוסיקה קצבית נשפכה מתוכו ורגליה נעו וחוללו בקצב התוסס.
"פם, פם, פם" היא זימזמה, הסתחררה סביב עצמה והשילה את בגדיה
בתנועות חלקות חושניות.
עירומה, בצעדי מחול, נכנסה אל המטבח ופתחה את המקרר.
המוסיקה ריחפה בחלל סופגת לתוכה את זמזום המזגן.
פנים המקרר היה ריק כמעט לחלוטין.
בפתיעה בהתה בדפנות המקרר הלבנות, במדפים הנקיים ללא רבב,
ריקים.
מאומה אין בו במקרר, אף לא פירור של משהו אכיל, למעט חמישה
זיתים מצומקים בצלחת זעירה.
מהורהרת סגרה את המקרר, היא לא תניח לכלום ששם להעיב על מצב
רוחה.
צעדי המחול המהירים התחלפו לצעדים רכים רפויים. על רצפת המטבח
נותרו טביעות כפות רגליה המיוזעות.
מול דלת הכניסה למטבח ניצב ראי אליפטי גדל מידות, מעוטר במסגרת
עץ יפיפייה, מציאה אחרונה משוק הפשפשים.
על המנורה תלתה אהיל, שעיצבה עם אבני קריסטל צבעוניות נתונות
במקלעות חוטים.
"חם לי" חשבה "חם במסדרון , כמעט כמו בכוך לוהט."
עצמה את עיניה והביטה בעצמה מתוך עצמה מתווה את קוויה בקצות
אצבעותיה.
טיפות זיעה התגלגלו במורד גבה.
באצבע רחוקה עקבה אחרי הטיפות. "הנה הן גולשות לאיטן בשקערורית
בזנב הגב, הנה הן מהססות, הלרדת אל עכוזיה, הן נדחפות על ידי
הטיפות האחרות וגולשות, כמעט במרוצה אל האגן השטוח ומשם אל
ירכה החלקה החטובה ולאורך הרגל הדקה השרירית ואל הרצפה.
שלולית זיעה זעירה ניקווה ליד כפות רגליה היחפות.
פקחה עיניים והביטה בדמותה הנשקפת אליה.
"הביטי בי, עדיין רזה וחטובה, עדיין לא רואים כלום! איך זה
ייתכן?! הייתכן כדבר הזה? את כל האוכל שבמקרר אכלתי, עד לפירור
האחרון, ואני דקה כמקל, רזה, שדופה!" ספקה כפיים בהשתאות
ובאצבע אוהבת נגעה באבנים.
האהיל נשמט ואבן פגעה בפינת הראי, שהתרסק למיליוני שבבים
זעירים. אחד מהם חדר לעינה.
בבהלה נרתעה לאחור והחליקה על טיפות המים, נפלה וראשה נחבט
בחוזקה בלוח העץ הכבד, שחבק את הראי.
שעה חלפה, אולי שעתיים, והיא שוכבת עירומה על הרצפה הקרה.
הרדיו מנגן ניגונים, המזגן קירר את הדירה, הפצע בראשה מגיר דם.
חולשה תקפת אותה, ושקעה בעילפון וניעורה וגופה קפא לאיטו.
מחשבותיה נעו באיטיות, תמונות חלפו מול עיניה, מעורפלות.
היא ידעה, שהיא עומדת למות. היא לבטח תמות.
נפש חיה לא תחפש אותה, כי עדיין לא מצאה חברות בעיר החדשה.
פתאום הטלפון צלצל וצלצל ונדם. הרדיו פסק מניגוניו לרגע ורק
זמזום המזגן נשמע.
שקעה בעילפון וניעורה, דלת סמוכה נטרקה, נסגרה.
"אף אחד לא יבוא להציל אותי" חשבה והתכרבלה כעובר והמתינה.
הדלת נפתחה פתאום ואמה נכנסה.
"אמא!" קראה בפתיעה וקולה חלוש ומרעיד "הוי, אמא, איך ידעת,
איך ידעת לבוא בדיוק עכשיו.
הביטי, אמא, החלקתי ונפלתי וקיבלתי מכה בראש" התלוננה בקול
ילדותי ובכתה.
אמה כרעה לצידה ונטלה אותה בין זרועותיה, מלטפת אותה בידיה
החמות, שעורן יבש ופריך.
"קר לי, מאמי , קר לי כל כך, המזגן, המקרר. כסי אותי, מאמי"
מילמלה.
"הנה, את בזרועותיי כמו פעם, יקירה. הנה, אמא תחמם את אוצרה
הקטן, כמו פעם"
"כבר טוב לי יותר, מאמי. הפצע בראש, ראית?" נצמדה אל אמה כמו
פעם, לפני שנעלמה.
"אמא, איפה אבא?" לחשה לחיק האם בעיניים עצומות, ריחו של החיק
הריחני, זכרונו לא פג.
"הנה, הוא פה. אבא פה, ילדונת שלי, לידי. בואי, קומי, נלך
מפה".
הן קמו. האם והאב הושיטו לה ידיים והיא בתווך מחייכת באושר,
פוסעים לעבר האור שבפתח.


21/09/2003