העבודה בבניין הייתה קשה אך אדם אהב אותה למרות זאת. אדם אהב
עבודה פיזית - הוא אהב להרגיש את הדם רץ בגוף, את השרירים
מתכווצים ומתרווחים ובעיקר את המנוחה שאחרי העבודה שבמהלכה
הרגיש את השרירים פועמים בכאב. רק עבודה פיזית גרמה לו להרגיש
חי באמת.
הוא היה באמצע הדרך למעלה עם הלבנים כאשר שמע את  הצילצול
להפסקה. הוא סיים להעלות את הלבנים וירד לשבת עם חבריו להפסקת
אוכל. אורי סיפר שהוא גמר ללמוד אלקטרוניקה וששנה הבאה הוא
הולך להיות אלקטרונאי. "גם אני למדתי אלקטרוניקה", אמר אדם.
זאת אכן הייתה האמת. לאדם היה תואר באלקטרוניקה, הוא גם חשב
לעשות תואר בכלכלה מתקדמת, אך בסוף ויתר על הרעיון. הוא אהב
ללמוד לתואר באלטרוניקה, איך לא? כאשר לומדים 20 חבר'ה טובים
בכיתה וכאשר המורה הוא חבר אמיתי איך אפשר שלא ליהנות? אך הוא
החליט לבסוף ללכת לענף הבנייה, כי את העבודה הזאת הכי אהב,
והרי בסופו של דבר הבדלי השכר בין אלקטרונאי לעובד בבנייה לא
היו גדולים מאוד, וכיוון שהמדינה סיפקה את רוב צרכיו
היומיומיים הוא העדיף ללכת לעבודה שבה הכי נהנה. "אני חושב
ללכת לחקלאות שנה הבאה", המשיך אדם, "בגלל  שהשכר שם דומה לשכר
שבענף הבנייה, רק ששם עובדים בטבע ולא בעיר".  "תחסר לנו", אמר
אחד החברים, "העבודה לא תיהיה אותו דבר בלעדיך". אדם רצה להשיב
לו, אך פתאום הוא שמע את הקול הצרוד והמוכר הזה מאחוריו ששאל
אותו: "נו מה עם השינוי?"
הוא הסתובב לאחור ושוב הוא היה בבית הקפה השכונתי, יושב מול
הדמות המוזרה הזאת. זאת הייתה אשה זקנה. הוא מעולם לא הצליח
להעריך את גילה האמיתי, לא שזה שינה לו הרבה כיוון ששנא אותה
ואת השאלה שלה.
היא ישבה מולו, והסתכלה בו במבט מאשים ושאלה בקול צורמני: "נו
מה עם השינוי?"  "איזה שינוי בראש שלך?"  צרח עליה אדם. היא
פתחה את פיה כדי להשיב אך קולה רק ניהיה צרוד יותר וצורמני
יותר, עד שדמה לקול של השעון המעורר שלו...

הוא שלח יד לעבר השעון המעורר וכיבה אותו. לא שוב, חשב. הוא קם
מהמיטה והלך לקחת משהו לאכול. המקרר היה די ריק. נשאר רק טיפה
חלב, קופסת קורנפלקס כמעט ריקה, שני מלפפונים רקובים ובקבוק
קוקה קולה "טעם החיים". הוא פתח את בקבוק הקוקה קולה ושתה
מהפיה. אדם תהה לעצמו עם הבחורות בביקיני יגיעו בזמן שהוא שותה
או אחרי שיגמור לשתות. אך בסופו של דבר חייו נשארו שחורים
ומבעבעים. הוא לקח את התיק שלו ויצא לעבודה.
הוא שנא את תל אביב, את הרעש, את המחנק, את הצפיפות, את התחרות
המטורפת אחרי כסף והכי שנא את העובדה שכולם רצו לגרום לו
לקנות. בכל מקום יש פרסומות, כל מקום מלא שלטים זוהרים שמספרים
לך כמה יהיה לך טוב אם תקנה את המוצר שלהם.  היה רק דבר אחד
שעיצבן את אדם יותר משטיפת המוח הבלתי פוסקת של הפירסומות, זה
העובדה שהיא הצליחה. זה שיגע אותו - כל סוף חודש ישב אדם עם
אוברדרפט בבנק ומלא מוצרים שיכל להסתדר בלעדיהם.

אדם באמת למד מחשבים ועבד בחברת היי טק מצליחה. כאן בניגוד
לחלומו גם עם יתאבד לא ישימו לב שנעלם. כרגע הוא עבד על איזו
תוכנה שברגע שתושלם מצפים ממנה להכניס מלא כסף. אך התוכנה כלל
לא עניינה אותו. בכל הזמן שעבד על התוכנה רק חשב מתי תיגמר
העבודה ויוכל ללכת הביתה. בזמן העבודה תמיד תהה למה יש הפרדה
כל כך ברורה בין עבודה ושעות פנאי. למה כל כך הרבה אנשים באים
לעבודה בחוסר רצון ורק בגלל שהם צריכים ולא בגלל שהם רוצים.

הזמן זחל כמו צב וחוץ מהעובדה שמישהו החמיא לו על הג'ינס החדש
שום דבר מיוחד לא קרה. בסופו של דבר נגמר היום ואדם חזר הביתה,
וכיוון שלא היה אוכל במקרר החליט להזמין פיצה. תוך חצי שעה,
כמו שהבטיחו בטלפון, נשמעה דפיקה בדלת. הוא פתח את הדלת ודמות
נשית עמדה מולו. אדם החליט שהגוף שלה לא משהו. ציצים קטנים,
היא גם הייתה טיפה מלאה בירכיים ובתחת, אך הפרצוף לעומת זאת
היה די יפה. שיער חום חלק שהגיעה עד הכתפיים, עיניים שחורות,
אף חמוד באמצע הפרצוף וחיוך קורן מאושר. אדם אומנם ראה
בטלוויזיה נשים יפות הרבה יותר אך לה היה יופי יחודי.
"זה יהיה 42 ש"ח בשביל פיצה עם בצל ובקבוק קולה", אמרה בשמחה
שגרמה לאדם לתהות למה שליחת פיצה כל כך מאושרת. אדם שילם לה
ורצה לסגור את הדלת, אך לפני שהספיק שאלה אותו: "אפשר להשתמש
בשירותים?" "כן, כמובן".
אחרי שהיא נכנסה לשירותים אדם סגר את דלת הכניסה, התיישב
בכורסא, לקח חתיכת פיצה, הדליק את הטלוויזיה והעביר לערוץ
האופנה. הוא שמע את המים יורדים בשירותים ואת הדלת נפתחת.
"תודה רבה", אמרה והתקדמה לעבר דלת הכניסה. "אין בעד מה", אמר
וקם מהכורסא. "תגידי, זה לא משעמם לעבוד בתור שליחת פיצה?" היא
עצרה וענתה לו בלי רגע של מחשבה: "בכלל לא, זה עבודה נהדרת.
אתה נוסע באופנוע ברחבי העיר כשהרוח בפנים, מגיע למקומות חדשים
ומכיר אנשים שונים ומשונים".  "כן, אבל כמה את מרוויחה?"  "לא
הרבה, אבל אני גם לא זקוקה להרבה כי אני חייה עם עוד 6 חבר'ה
בדירה וכולנו חיים מקופה משותפת". אדם ציחקק: "מה זה? קיבוץ
קטן?" היא צחקה גם: "כן, אפשר להגיד. טוב, אני צריכה לזוז. יש
עוד בתים שצריך להגיע אליהם".  אדם לא ידע מאיפה הביא את השאלה
הזאת אך היא בכל זאת התעופפה באוויר: "אולי תשאירי לי את מספר
הטלפון שלך כדי שנוכל להכיר בהזדמנות אחרת?" אדם ציפה לתשובה
בסגנון של 'מה אתה רוצה ממני?' אך במקום זאת היא חייכה, הוציא
דף ועט ונתנה לו פיתקית עם המספר של הסלולרי שלה. "שמי שחר ומה
שמך?"  
"קוראים לי אדם", אמר וסומק עלה על לחייו. "טוב, אז תתקשר אלי
בהזדמנות ונכיר אחד את השניה", אמרה ורצה להכיר אדם נוסף.

יום שישי הגיע ואדם החליט שהדבר ההגיוני ביותר הוא להתקשר לשחר
וללכת איתה למסיבה. אומנם קצת נמאס לו ממסיבות הטרנס האילו.
ללכת לתפוס ראש, להתפרע על רחבת הריקודים ולהתעורר בבוקר במיטה
כלשהיא בתל אביב. זה נחמד כשעושים את זה מידי פעם כדי להשתחרר
מלחצים ולהתפרע טיפה, אבל כשזה קורה על בסיס קבוע זה כבר מאוס!
אבל עם שחר, חשב, זה בטח יהיה שונה. הוא קיווה שכל הקשר עם שחר
יהיה שונה.
אדם הזדיין בפעם הראשונה כשהיה בן 14.5 ומאז הוא החליף חברות
ויזיזות כמו גרביים. הוא עשה איתם כל מה שעושים בסיפור אהבה
מצליח - הוא דיבר איתם על רגשות וקישקושים אחרים, והוא גרם להם
להתרגש במיטה. מה עוד צריך בשביל אהבה? אבל איכשהוא הוא עדיין
לא מצא את "האחת"  שכולם מחפשים. אבל עם שחר זה יהיה שונה.
חצי שעה לקח לו למצוא את הפתק בו כתבה  לו את המספר שלה בכל
הבלאגן, ובסוף מצא אותו ברווח בין הכריות בספה. "הי שחר, זה
אדם. תגידי, אולי את רוצה לבוא למסיבה? שמעתי שיש אחת טובה
ברמת גן".  "תגיד לי, איך אתה רוצה להכיר מישהו בצפיפות, מחנק
ושרועש מסביב? אולי במקום זה נלך לבית קפה?" "טוב", אמר
במבוכה. "יש בית קפה נהדר ליד כיכר רבין, עוגת השוקולד שלהם
פשוט מדהימה, טוב? אז נתראה שם", אמרה וניתקה.
אדם לבש את הג'ינס החדש שקנה, נעלי אדידס ואת חולצת המזל שלו.
הוא הגיע לכיכר רבין ומיד זיהה אותה. שחר, בניגוד אליו, לבשה
גופיה לבנה עם פרחים כמו בשנות השישים ומכנסי טריקו ירוקות.
היא נראתה כל כך פשוטה אך קרן ממנה קסם רב.  

הם התיישבו ליד שולחן בחוץ. שחר הזמינה עוגת שוקולד ואדם הזמין
בירה.
"מה קורה?" אנשים תמיד שאלו את השאלה והמשיכו בלי להראות סימן
שבאמת מעניין אותם מה קורה איתך, אך שחר פשוט ישבה וחיכתה
לתשובה. התשובה היחידה שעלתה לאדם הייתה: "שום דבר מיוחד".
"איך זה הגיוני? עברו שלשה ימים מאז שנפגשנו ולא קרה כלום?"
אדם משך בכתפיו. "מה? שום דבר מיוחד לא קרה? מה עם העבודה?"
"העבודה שלי סתם משעממת", השיב. "אז למה אתה עובד שם?" שאלה
שחר בתהייה. אדם חשב רגע על השאלה - למה באמת הוא עובד שם?
ההורים שלו תמיד רצו שיצא להם בן מצליח, אבל האם הם רצו שהוא
יהיה אומלל בעבודתו? טוב, אומנם העבודה הייתה משעממת, אבל
המשכורת הייתה לא רעה בכלל. "אני עובד שם כי המשכורת טובה". -
"אבל האם זה שווה את המשכורת?" אדם משך שוב בכתפיו. - "תחשוב
על זה". אדם הבטיח לעצמו שבאמת יעשה את זה. "כשהיית אצלי אמרת
שאת גרה עם עוד 6 אנשים. איך זה?" אדם שם לב שהשאלה גרמה לשחר
לקרון מאושר. "זה נפלא! אנחנו אומנם חיים בצניעות אבל חיים
בכיף. אנחנו אוכלים ארוחות ערב ביחד, חוגגים את החגים ביחד
ונהנים אחד מחברתו של השני". אדם קצת החוויר מהרעיון. "כן, אבל
זה לא ממש קשה לגור 7 חבר'ה ביחד, כולם תקועים בתחת של השני?"
"זה לא תמיד פשוט, אבל כיוון שאנחנו כמו משפחה אנחנו תומכים
אחד בשני".  הם המשיכו לדבר כל הלילה עד שבית הקפה נסגר ושניהם
חזרו הביתה.

באותו הלילה הזקנה מבית הקפה התחלפה באשה צעירה יותר עם שיער
חום, עיניים שחורות, אף חמוד וחיוך מקסים. "נו מה עם השינוי?"
שאלה בקול רך ועדין.  "אני הבנתי", אמר אדם בחלומו, "שכל
השאלות שצצו להם בזמן האחרון נשאלו כי יש בעיה רצינית בדרך
החיים שלנו. יש דרך אחרת לחיות את החיים ועכשיו כשמצאתי מישהו
שיעזור לי לבצע את השינוי אני מאמין שאתחיל סוף סוף לחיות
באמת".