הכאב ראש הזה שלי כבר שלושה ימים לא עובר. זה לא מהסוג כאב
הזה, שאני אוהבת. לא מהכאב החד והמהיר הזה, זה שבא והולך. זה
כאב, שדופק ודופק ודופק. קשה לי לחשוב.
אולי בעצם זה טוב, שקשה לי לחשוב. אולי לאט לאט הכאב ישתלט ולא
יהיה כלום חוץ ממנו. אולי לא.
למה כל החרא של העולם נופל עליי באותה תקופה? אני רוצה לצרוח,
אבל אין לי כבר קול. הייתי בוכה, אבל הראש יכאב לי יותר.
ומה, מה כבר ביקשתי? מה אני כבר צריכה מהחיים? רדיו שעובד,
סיגריה ועוד אחת בתיק, למתי שזאת תיגמר? אבל למה שזה יקרה? אני
כבר הבנתי, כל החרא של העולם נופל באותה תקופה. מזל, מזל שיש
את הכאב החד והמהיר, שעוזר לי להתגבר לפעמים.
אני משתגעת. היום הפסיכיאטרית אישרה את זה. היא דיברה בקול
מתוק. אמרה, שזה דבר נפוץ. שזה רק בינינו. שכדורים יעזרו. זה
לא משהו ספציפי ולא צריך לדאוג. אבל השורה התחתונה היא שאני
משתגעת.
והראש כואב וקשה לי לחשוב...
אני מתתי אלפי מיתות וחייתי אלפי חיים, תחושה של ריקנות מכאיבה
עד כדי צרחות עלתה בי. לא צרחתי, כי לא היה לי קול, והצרחות
החנוקות שלי העלו בפי טעם מתכתי של דם. ככה מתתי. כל יום. כל
יום. וכל פעם ביצעתי החייאה לעצמי בצורה לא מקובלת. אתה לא
תבין, אז אני לא אומר מהי. נולדתי כל יום מחדש. כל יום. כל
יום.
נשאר לי הטעם המתכתי של דם. אתה טועם אותו, כשאתה מנשק אותי?
טועם את המוות ואת החיים שלי?
ואיפה אתה בכל זה? לאן נעלמת? למה אתה לא פה להביא לי משהו
לכאב ראש? להביא לי סיגריה ועוד אחת, למתי שהראשונה תגמר,
ולהדליק את הרדיו. למה אתה לא כאן בשביל לחבק אותי, להגיד לי
שאני אתן לזה זמן, שזאת רק תקופה חולפת ושדברים קורים ועוברים.
ואתה צריך להיות פה בשביל להגיד לי, שכשהכל ייגמר. הראש לא
יכאב לי יותר ואני אשן ואתה תישן לידי ותחבק אותי, ולא תעזוב.

אבל אתה לא פה ואני שונאת אותך על שאתה לא פה, ואני שונאת את
המשפחה שלי ואת החברים שלי על שהם כן פה, ואת העבודה שלי ואת
הבוס סתם ככה, ואת השכנה מלמעלה על שהיא הולכת בבית עם נעלי
עקב כשלי יש כאב ראש, ואת הפסיכיאטרית, את הפסיכיאטרית אני
שונאת, למרות שהיא רק עושה את הפאקינג עבודה שלה, כי למרות
הפתגם המפגר ההוא, כן רוצים לירות בשליח.
אבל הכי, הכי אני שונאת את העולם הזה ואת החרא, שהוא מפיל עליי
באותה תקופה.