בני בכורי ומשפחתו מכורים למחשבים. המחשב בשבילם הוא תחביב,
מקצוע, ודרך חיים. בביתם ישנם ארבעה מחשבים חדשים, מחשב לכל
נפש. אחד לבני, אחד לרעייתו, ושניים לשי נכדי בכורי ולטל
נכדתי. המחשבים הוחלפו כבר כמה פעמים כדי להדביק את קצב
הטכנולוגיה המתקדמת ללא הרף בצעדי ענק. מילים חדשות שאינן
מוכרות לי נשמעות לעיתים באזני, ואז נדמה לי שבני משפחתי
האהובים מדברים בשפה זרה - "מחשבית".

חיידק המחשב עדיין לא דבק בי, למעשה אני קצת פוחדת ממנו, מן
החלק המעשי והשימושי שלו. מכונות אלקטרוניות מאז ומתמיד היו
זרות לי.

אחד מן המחשבים הישנים שהיו שייכים לבני משפחתי ניתן במתנה
לסבתא סוניה ולסבא יהודה. המכשיר המכובד ניצב בדירתם במרפסת
הסגורה, ומשמש כפינת משחקים לנכדים הבאים לבקר. המחשב הישן
האחר, הובא לביתנו לאחר שהחלטתי לעשות מעשה, להתקדם עם הזמן
ולהתגבר על החששות הטכנולוגיים בשימוש בו.

לאחר שניתנה הסכמתי לביאת המחשב, השתלט בני בכורי במשך ערב שלם
על חדר העבודה של סבא. קדח חורים, התקין קו טלפון, עשה את כל
הפעולות הנחוצות עד שעמדו המחשב, המסך והמקלדת על-גבי שולחן
העבודה של סבא, וכיסו כמעט את רובו. השולחן נמצא בביתנו כבר
שלושים וחמש שנה, ושימש את בני בכורי מגיל שמונה ועד סיום
התיכון. עתה נראה הרהיט הישן עלוב ומסכן, ואינו ראוי לשמש
כבסיס למכשיר החדש. מכיוון שהשולחן אינו מתאים לעידן המחשב,
יצאנו סבא ואנוכי למסע חיפושים למציאת שולחן עבודה גדול וחדיש
לפי האופנה האחרונה. עתה הכל היה ערוך ומוכן לשיעור הראשון
שיינתן לי מפי בני בכורי, מומחה המחשבים, העוסק במקצוע זה
כעשרים וחמש שנה.

במוצאי השבת האחרונה, לפני שמתאספת משפחתי הקטנה, אני מאזינה
להסבר הראשון בלימודי המחשב. בני המומחה מדבר בהתלהבות רבה
ומרצה בפני הרצאה מלומדה שזורה בשמות שונים ומשונים. "חלונות"
מתחלפים בלי הרף, החץ הקטן נודד ימינה ושמאלה, עולה ויורד,
האצבעות הזריזות של בני מקישות במקלדת המחשב ומזיזות את
"העכבר". תמונות שונות מרצדות על-גבי המסך ואני אינני מבינה
דבר.

אוזן אחת שלי קשובה להסבר של בני בכורי, והשניה לשני הנכדים
הקטנים שהגיעו בינתיים לביתנו, והם מתקוטטים כרגיל על מספר
תמונות הספורטאים שסבא קנה להם. המבט שלי מופנה מדי פעם אל
השעון כדי שלא אשכח לכבות את התנור בו נאפית פשטידת הקישואים,
ואת כירת הגז עליה מתחמם מרק הירקות. ההסבר המלומד של בני אינו
נקלט במוחי. הוא מדבר מהר מדי, כהרגלו לפני קהל השולט בחומר.

"אמא, הפעילי את המחשב וחיזרי על החומר," מבקש בני המסביר.
"אינני זוכרת דבר," אני עונה לו בקול נכאים, וכמעט פורצת בבכי.
"הכל נשכח," אני ממלמלת. בני בכורי, הילד אותו לימדתי קרוא
וכתוב, סיפרתי לו את סיפורי המקרא ואגדות לפני השינה, נראה
מאוכזב קמעה ואומר: "או שאני מסביר גרוע או שיש לך בעיות
בזכרון..."

שי, נכדי הגדול העומד מאחורי, חובק את כתפי ואומר: "לסבתא
זכרון מצוין, אני לוקח עלי את משימת ההדרכה. אל תתייאשי סבתא,
מחר תקבלי שיעור ראשון אצלי, לאט לאט תקלטי את החומר. רק אני
ואת בשקט ובסבלנות."

למחרת היום, לאחר הלימודים, מופיע שי בביתנו. ילד בן חמש-עשרה
עם נשמה של בוגר. החיוך הטוב שלו, החיבוק, המילים: "אני אוהב
אתכם סבא וסבתא", ממיסות את לבי. אני מסתכלת על הנער האדמוני
מלמטה למעלה. בשנה האחרונה הוא גדל והתארך, איש קטן בין ילדות
לבגרות.

שי ואנוכי מתיישבים ליד שולחן העבודה החדש ואני מוכנה ומזומנה
לקראת השיעור הראשון. "נלמד איך לפתוח את המחשב," מודיע המורה
הקטן שלי. שי מראה לי את הפעולה הראשונה ואני רושמת כל שלב
ושלב. בשקט ובנחת מסביר לי נכדי מהם חלקי המחשב ואני רושמת את
סדר הפעולות. כעבור שעה, לאחר שהצלחתי לכתוב באצבע אחת את
המשפט "אני אוהבת את שי," מחייך המורה הקטן ומודיע על הפסקה
ועל מועד השיעור השני.

במשך כל אותו ערב אני יושבת ליד המחשב ומתאמנת ללא הרף. אני
מסתייעת בהוראות שכתב לי שי נכדי בכורי, המורה הקטן שלי, ויש
לי הרגשה טובה שאוכל להתמודד עם המשימה החדשה. אני חושבת שאהיה
מוכנה לקראת השיעור הבא ואוכיח לבני שזכרוני עדיין אינו בוגד
בי.

במשך שלושה חודשים אני נוכחת לדעת שהתורה אינה כה מסובכת
ומורכבת כפי שחשבתי בתחילה. הישיבה ליד המחשב נעשית ארוכה יותר
ומעניינת. אני מוצאת את עצמי גולשת לאתרים רבים, כותבת מכתבים
אלקטרוניים, קוראת חדשות ומדפיסה את הרשימות הקטנות שלי
המספרות על הנכדים האהובים. המשיכה למחשב היא כה עזה עד שסבא
מפטיר בבדיחות הדעת, שהמכונה החדשה גוזלת ממנו את תשומת הלב של
הרעיה.

לכבוד חג הפסח, להפתעתי הרבה, מביא לי בני בכורי מתנה נפלאה,
מחשב חדש ומשוכלל, "המילה האחרונה" בתחום המחשבים. "לזרוק את
הטרנטה", מבקש הבן ומחייך.

כמו ילדה קטנה המקבלת צעצוע חדש אני נרגשת, ואיני יכולה לחדול
ולנשק את בני יוזם מבצע המחשב.