לפני הרבה שנים...
סיפורינו מתחיל בשנת 1787, בסטסיטי, עיר קטנה באנגליה...
זה היה עוד ערב רגיל באותה עיר. התושבים ישבו בבתיהם לאחר
יום של עבודה קשה, במרכז העיר נשמעו צלילי הקרונות
הנגררים לציידי הרחובות, ונקשרים לעמודים.
איזבלה דוקסון, ובתה בת העשר, ג'ניפר, חזרו לאחוזתם
על סוסיהן. הן רכבו לאט, עייפות מהקניות שערכו בשוק, והתפעלו
מהנוף.
"האם את נהנית?" שאלה איזבלה.
"כן אימא, מאוד! אבל אני חושבת שאני עומדת ליפול מהסוס, מרב
עייפות"
שניהן צחקו.
הן המשיכו לרכוב כשלפתע הופיעו לפניהן שני צעירים, בערך בני
20-19. הם רכבו במהירות רבה וניתן היה לראות שהם מעט שיכורים.
איזבלה נבהלה מעט, אך ג'ניפר לא- היא הייתה עייפה מכדי
להבין משהו.
הבחורים נעצרו מולן, כשסוסיהם כמעט ומעיפים את סוסי
הנשים. סוסה של ג'ניפר נרתע לאחור והיא נפלה- אך אינה נפגעה,
היא קמה על רגליה ורצה לאימה.
"תיזהרו! כמעט והרגתם אותה!!" צעקה איזבלה.
"אויי, תשתקי! גם ככה כואב לי הראש!" קרא אחד הבחורים.
"אימא! בואי נלך!" יבבה ג'ניפר, גם מהכאב שגרמה לה
הנפילה וגם בגלל שהתחילה לפחד.
"אני חושש שלא תלכו לשום מקום..." אמר הבחור השני.
"כן אתה צודק, ריץ'! עכשיו התואילי בטובך לרדת מהסוס
ולתת לנו את כספך ותכשיטך" אמר הראשון.
איזבלה המשיכה לשבת על סוסה ללא ניע.
"אם כך נצטרך לעשות זאת בכוח" אמר ריץ', ושניהם התנפלו על
איזבלה, והורידו אותה בכוח מסוסה.
"עזבו את אימא שלי" צרחה ג'ניפר ורצה לעבר הבחורים.
"אל תתערבי, גמדה!" אמר הבחור הראשון, והניף את זרועו
לעבר ג'ניפר. היא עפה באוויר ונפלה לעבר הסוסים.
"ג'ן!!!" צעקה איזבלה והשתחררה מאחיזתם של הבחורים. היא
רצה לעבר עגלה שעמדה לציידי הכביש, שלפה משם מוט ברזל וחזרה
על עקבותיה לעבר הבחורים.
היא הניפה את המוט וניסתה לפגוע בבחור הראשון, אך
לפתע נשמעה ירייה שנשמעה כרעידת אדמה.
איזבלה שכבה דוממה על האדמה.
"תודה ריץ'. היא הייתה הורגת אותי" אמר הבחור הראשון.
"בבקשה. בוא ניקח את הכסף שלה ונסתלק"
לאחר מספר שניות הם כבר היו על סוסם רוכבים אל עבר יעד לא
ידוע.
"אימא, אימא את בסדר?" לחשה ג'ניפר שראתה את המתרחש,
ודמעות זלגו מעיניה. "אימא קומי, צריך ללכת הביתה" היא
הוסיפה ללחוש וזחלה לעבר אימה.
"אימא! אימא! אל תמותי! הכל יהיה בסדר!"
דממה.
"אל תשאירי אותי לבד!" ניערה ג'ניפר את אימה, אך הייתה חלשה
מכדי להישאר ערה.
דממה.
כעבור 14 שנה
"בחיי! איזה תור ענק" אמרה ג'ניפר דוקסון לחברה
הטוב ביותר, ניקולאס רוברמיל.
ג'ניפר גדלה רק עם אביה רוברט דוקסון מאז התקרית. היא
הייתה גבוהה, בעלת שיער ארוך ושחור ועיניים חומות. היא סיימה
היום את לימודיה בבית ספר, וחכתה כעט בתחנת הרכבת כדי לחזור
לביתה.
"אמרתי לך שהיה צריך לבוא מוקדם יותר" ענה לה ניק "אבל לא!
את היית חייבת לקבל את תעודת ההצטיינות ההיא"
"אל תכעס עלי- זה לא אשמתי שאני מקבלת ציונים טובים"
הם צחקו.
ניק הוא החבר הכי ותיק של ג'ניפר. הוא מכיר אותה מגיל 6,
ויודע כל דבר עליה- והיא עליו. הוא טיפה יותר גבוה
ממנה, בעל שיער שטני (שמסודר בתסרוקת קצרה) ועיניים
ירוקות. הוא חיי באחוזה, לא רחוק מהאחוזה של ג'ניפר.
התור התחיל להתקדם, והם ניגשו לדלפק.
"שמות?" שאלה הבחורה מאחורי הדלפק בחיוך.
"ג'ניפר דוקסון"
"ניקולאס רוברמיל"
"כרטיסים בבקשה" אמרה תוך כדי שהיא מדפדפת ברשימות.
הם מסרו לה את הכרטיסים.
"הרכבת שלכם, לסטסיטי, יוצאת בעוד 20 דקות. נסיעה נעימה!"
סיימה והחזירה להם את כרטיסיהם.
"תודה" אמרה ג'ניפר, והיא וניק לקחו את תיקיהם
והתיישבו על המושבים השחורים.
'כמה זמן לא הייתי בבית' חשבה ג'ניפר 'אני ממש מתרגשת'.
"על מה את חושבת?" שאל ניק, כשראה את ההבעה החולמנית על
פניה.
"על הבית" ענתה "ועל כמה זמן לא ראיתי את אבי"
"את ממש מתגעגעת אליו"
"כן... ועל מה אתה חושב?"
"ובכן, אני חושב על הפנים של אימי, כשתראה את התעודה
שלי" אמר ברצינות.
הם המשיכו בשיחה, עד שראו להם לעלות לרכבת.
הם ניגשו לרציף, שהיה מסומן בכרטיסים שלהם. ניק חיפש
תא ריק, והצליח למצוא כמה כאלה, במהירות רבה, כיוון שלא
הרבה אנשים נסעו לסטסיטי.
בתא היו 2 מיטות, שביניהם עמד שולחן קטן ועליו מנורה
עם נרות. מעל כל מיטה היה מדף, שעליו היה אפשר לשים
תיקים. על החלון שמעל השולחן היו וילונות לבנים.
"איזה יופי" אמרה ג'ניפר כשראתה את התא.
"כן, חמוד לא?" אמר ניק ודחף פנימה את תיקיהם.
הם הניחו את חפציהם על המדפים והתיישבו. ג'ניפר
התבוננה מעבר לחלון וראתה שהם כבר נוסעים.
"תתגעגע לבית הספר?" שאלה.
"מה אני משוגע??"
"למה? הרי היו שם הרבה דברים נחמדים..."
"וטוב שנגמרו! ממש נמאס לי מהמורים, ומהאוכל..."
"טוב, הבנתי את הנקודה!"
"נראה לי שמזג האוויר לא עושה לך טוב" אמר ניק ובחן
את מצחה של ג'ניפר.
"מה??" קראה והעיפה את ידו.
"למה שתתגעגעי לבית הספר? עכשיו קיץ, זוכרת??? שמש,
ציפורים, טיולים. אז תיכנסי לאווירה"
ג'ניפר צחקה "או שתכניס אותי בכוח! אני מכירה אותך. אתה
תמיד עושה הכל כדי להוציא אותי מדיכאון"
"ובגלל זה את עוד קיימת! מה היית עושה בלעדי?"
"הייתי חייה בשקט, בחיים רגילים..."
"תודי בזה ג'ן. אילולי אני, היית מתבאסת למוות!"
"כן, אני מניחה שאתה צודק. אתה תמיד שם מתי שאני
צריכה מישהו משוגע"
"אני אחשיב את זה בתור מחמאה"
הם צחקו. הם היו החברים הכי טובים. ג'ניפר תמיד
עמדה לציידו של ניק- והוא תמיד עמד לצידה. אולי בזכות
חברות זו הם הצליחו לעבור הרבה חוויות קשות בחיים.
עברו מספר שעות, והרכבת התקרבה יותר ויותר ליעדה.
בזמן הנסיעה ג'ניפר וניק אכלו כריכים ונחו בתאם.
לבסוף, לאחר חמש שעות של נסיעה הם הגיעו. הרכבת
התחילה להאט ולבסוף עצרה. ניק וג'ניפר התקדמו לעבר היציאה,
בקרונם.
כשיצאה מהרכבת ג'ניפר עצרה את נשימתה.
סטסיטי נראתה מהממת, לאור קרני השמש השוקעות. הבתים
הקטנים במרכז העיר, והאחוזות מעברם, נראו כבתמונה. היער
הקטן, מסביב לסטסיטי, היה ירוק ונראה כמזמין אליו כל אחד
לפיקניק.
'אלוהים! איזה יופי' חשבה ג'ניפר, אך ניק קטע את מחשבותיה.
"אממ... ג'ן, אולי כדאי שנתקדם?"
"אתה חסר סבלנות כתמיד!"
"אולי תואילו בטובכם להתקדם?!" קראה אישה עצבנית מאחוריהם.
הם ירדו לרציף, ופנו לכרכרות.
"אתה פנוי?" שאל ניק את נהג המרכבה הריקה הראשונה שראה.
"כן. תעלו. אני אעזור לכם עם התיקים" ענה הנהג.
"תודה" אמרה ג'ניפר, כשהנהג לקח את תיקה והכניסו למרכבה.
היא לא הייתה יכולה, שלא לשים לב שהנהג בערך בגילה,
ונראה יפה מאחורי בגדיו המלוכלכים. הוא היה בעל שיער חום
בהיר ועיניים חומות אפורות.
"איך קוראים לך?" שאלה את הנהג.
"דיוויד, די לחברים" אמר וחייך אליה.
"לאחוזת דוקסון בבקשה"
הם נכנסו למרכבה והתחילו לנסוע. הם נכנסו אל תוך מרכז
העיר, ג'ן התבוננה סביבה ולא האמינה למראה עיניה.
"איך הכל השתנה פה!" קראה.
"מה קרה לשוק, הגדול והצפוף? שתמיד היה מלא" שאל ניק.
"כנראה מזמן לא הייתם פה?" אמר די.
"למה אתה מתכוון?" שאלה ג'ניפר, בנימה חשדנית.
"אני מתכוון לכך, שמאז שהחליפו לנו את ראש הצבא המצב שונה
לגמרי" ענה די.
"החליפו? מה קרה לפדריקו ארבלס?" שאל ניק.
"טוב אני אספר לכם: לפני כשישה חודשים, מר ארבלס יצא
לבדוק את הנשק החדש שהביאו מהבירה. הוא נסע בדרך
הצפונית, מוקדם בבוקר. לאחר שלא חזר לארוחת צהרים אישתו
התחילה לדאוג- היא בדיוק ארגנה מספר אנשים שילכו לחפש
אותו, כשסוסו חזר לאחוזה. כשהיא ראתה את הסוס ללא רוכב,
היא עלתה על סוסה, וביחד עם כל אנשי העיר היא רכבה בדרך
הצפונית. הם רכבו בערך רבע שעה, עד לתהום, ואז מישהו ראה את
פדריקו למטה. הם טיפסו למטה והרימו את גופתו. אף אחד, לא
הצליח להבין מה קרה שם" סיים די.
ג'ניפר שקעה בכיסאה, היא הייתה בשוק.
"הוא היה איש גדול. היה אכפת לו מאחרים ומסטסיטי" אמר ניק.
"מה קרה אחר-כך?" שאלה ג'ניפר, לא מקשיבה לניק.
"לאחר כיומיים, הגיע לסטסיטי קולונל רצ'ארד ורביוס
סמית'. בהתחלה הוא הבטיח הרבה דברים, ואנשים האמינו לו!
איזה טיפשים היינו. בכל מקרה, אחרי שהוא נבחר להיות ראש
הצבא של סטסיטי, הוא התחיל לעלות במעט את המסים וקבע כל מיני
חוקים, שאוסרים על אנשים בעלי מעמד נמוך או כמות רכוש קטנה
לעשות דברים מסוימים. בהתחלה אנשים לא הבינו, אבל הוא אמר שזה
למען מטרה מסוימת. אבל אחרי חודש העניינים יצאו משליטה: הוא
העלה את המסים למחיר שהרבה מהאנשים מהמעמדים הנמוכים- לא
יכלו לשלם, ומי שלא משלם הולך לכלא. ומה לדעתכם הוא עשה
עם הכסף? הוא לקח אותו לעצמו- הוא אוהב כסף יותר מכל דבר
אחר בעולם הזה. כולם מתנגדים לו- אפילו רמי המעמד- אבל אף
אחד לא יכול לעשות כלום. כולם מפחדים!"
"למה אף אחד לא פונה לשלטונות?" שאל ניק.
"יש 2 סיבות: הראשונה היא בגלל שכולם שם חברים שלו- והוא
גם נותן להם מספיק כסף כדי שלא ישימו לב לסטסיטי. והשניה
היא, שכשגזבר או מישהו אחר- מהשלטונות, מגיע לסטסיטי,
הקולונל מאיים על כל האנשים על מנת שיתנהגו כשמחים מאוד
לגור בסטסיטי"
"למה אנשים פשוט לא עוזבים?" שאלה ג'ניפר.
"לאן? ואיך? רב האנשים פה מאוד עניים ואין להם אמצעים
לעבור. וגם הרבה אנשים בילו את כל חייהם בסטסיטי- הם אוהבים
אותה ואינם רוצים לעבור. אולם לאט לאט מתחילה להיווצר
מגמה של אנשים שעוזבים. אם זה יגדל- בעוד כחודשיים-
שלוש לא יישארו הרבה אנשים בסטסיטי "
"נעדרנו ממש הרבה זמן" אמר ניק, בצער.
הם נסעו, ובמשך סיפורו של די הגיעו לאחוזתה של ג'ניפר. היא
יצאה מהמרכבה, וניק אחריה. הוא עזר להוציא לה את התיקים.
"להתראות, מיס דוקסון" אמר די.
"איך אתה יודע?" שאלה ג'ניפר.
"ביקשת הרי לאחוזת דוקסון- אז הנחתי שאת בתו של מר דוקסון"
"ג'ניפר. להתראות" אמרה ג'ניפר בחיוך.
היא פנתה לניק.
"אתה נוסע הביתה, או שתישאר אצלי קצת?"
"לא, אני צריך לנסוע. בכל מקרה ניפגש היום בערב- שמעתי
שהורנידים מארגנים בערב מסיבה. תבואי?"
"בטח! טוב אז להת' "
היא לקחה את תיקיה ופנתה לביתה.
בבית
"אאאאבבבבאאאאא..." צעקה ג'ניפר בכניסתה לאחוזתה.
אחוזת דוקסון הייתה אחוזה ישנה, אך עיצובה הייה מיוחד
במינו. בקומת הקרקע היה חדר המגורים, המטבח, חדרי המשרתים
והספרייה. בקומה הראשונה היו חדרי השינה של ג'ניפר ואביה, חדרי
האורחים וחדרי העבודה של ג'ניפר ושל אביה. בחצר הקדמית היה
שביל שהוביל אל האחוזה, ומסביבו גנים יפיפיים, שביל זה
התפצל לקראת הכניסה ל2-: שביל אחד שנמשך עד לדלת הקדמית,
והשביל השני הוביל אל החצר האחורית ולאורווה. החצר האחורית
הייתה גדולה, וגם אותה הקיפו גנים. בקומה הראשונה היה
מסדרון ארוך בעל מעקה מאבן, שהשקיף לחצר האחורית. בקומת
הקרקע- בחדר המגורים- הייתה דלת גדולה מאורן כהה, מעוטרת
בקישוטי עץ, שהובילה לחצר האחורית.
אביה של ג'ניפר, רוברט דוקסון, ירד במדרגות במהירות.
"ג'ן!! ילדתי" הוא קרא ורץ אליה.
ג'ניפר חיבקה את אביה, "כמה טוב להיות בבית" היא אמרה.
"כמה גדלת! את יפה כמו תמיד"
"זהו, סיימתי את לימודי" אמרה, לאחר שהתיישבו בחדר
המגורים.
"ואני מאוד שמח בכך- את האמת אני מאוד התגעגעתי
אליך. ואחרי שאמך מתה..." הוא היסס. העקיצה על איזבלה תמיד
הכאיבה לשניהם, אפשר אפילו להגיד שזאת הנקודה הכי כואבת אצל
שניהם.
"זה בסדר אבא" אמרה ג'ניפר, בקול יבש.
"חבל שהיא לא יכולה לראות אותך עכשיו" אמר וחייך חיוך
מאולץ.
"טוב בוא נשנה נושא! שמעתי שהורנידים מארגנים היום
משהו..."
"אז כבר שמעת על החדשות! למה אני מתפלא? את תמיד שומעת
הכל מלפני שאני מספר לך"
"יש לי חוש לזה" חייכה "אז אנחנו הולכים?"
"כמובן- איך לא? מר ורניד, הוא חבר ותיק מאוד
שלי. הייתי מאוד רוצה שתתחברי עם בתו..."
"עם ג'נט?!?! אף פעם לא!! אין לך מושג עד כמה היא מגעילה!
אתה לא זוכר את התעלולים שלה??"
"באמת, ג'ניפר! גם את עשית תעלולים כשהיית קטנה יותר"
"טוב אין טעם שנמשיך את זה" אמרה בחיוך "אתה תהיה לצידה".
"כשאני נמצא אתך, כן- אבל כשאני מדבר עליך עם אחרים
אני תמיד לצדך! זה תפקידי כאביך"
"ובגלל זה אני כל-כך אוהבת אותך!!"
אביה של ג'ניפר קם, והיא אחריו. הם עלו לקומה הראשונה.
ג'ניפר לא התאפקה, ומרב ההתרגשות רצה אל חדרה.
היא פתחה את דלת חדרה ונכנסה פנימה. על הרצפה היה מונח
שטיח כחלחל עבה. משמאלה היה ארון מעץ אורן (כמו רב הדברים
בביתם) בהיר. בהמשך- כמטר אחרי הארון- עמדה מראה גדולה, בתוך
מסגרת עץ כחולה. מול ג'ניפר (מול הדלת) היה חלון בינוני, עם
וילונות בצבע תכלת. מימינה הייתה מיטה גדולה, מוצעת. ליד
המיטה עמדה שידה עם מראה, הזהה למראה הגדולה, אלה שזאת הייתה
קטנה יותר.
"הוא לא השתנה בכלל..." קראה ג'ניפר.
"לא רציתי לשנות אותו. חשבתי שאם אני אשפץ אותו לא
תאהבי אותו- את רגילה אליו כפי שהוא"
"תודה אבא!!" אמרה ונשקה לו, על הלחי.
"טוב, עכשיו אני אשאיר אותך, כדי שתתרגלי בחזרה- ואל
תשכחי, המסיבה היום מאוד חשובה! כל המי ומי יהיו שם- אז
אני מבקש שתיקחי זאת בחשבון, כשתתלבשי"
"אבא אני ילדה גדולה"
"טוב אם כך אז אני הולך, רק תגידי לי משהו, ניק גם בא?"
"כן- קבענו להיפגש שם. למה?"
"אני פשוט לא רוצה שתשתעממי שם בזמן שאני אהיה באספה של
כל האנשים החשובים..."
"אל תדאג. אני אמצא כבר משהו"
"טוב אז אני הולך"
את השעתיים הבאות, בלתה ג'ניפר בהסתובבות באחוזה.
בהתחלה היא ירדה למטבח, ודיברה עם המשרתים. לאחר מכן היא
פנתה לעבר הספרייה, ושם בדקה את מדפי הספרים. היא גילתה עשרות
ספרים חדשים- שכל אחד מהם יותר מעניין מהשני. היא השתוקקה
לקרוא אותם, ודמיינה לעצמה על מה כל אחד מהם. לבסוף היא בחרה
חמישה- שישה ספרים, ועלתה אתם לחדר העבודה שלה על מנת לשים
אותם שם.
אחר-כך היא יצאה מהבית, אל האורווה. היא נכנסה פנימה
וראתה את הסוס האהוב עליה- 'ג'ווי', הוא היה גדול וחום ורעמתו
שחורה. איך שהוא ראה אותה הוא נרתע לאחור והרים את רגליו
הקדמיות. היא ניגשה אליו והרגיעה אותו בקלות.
"הרגע, ג'ווי! זאת אני, ג'ניפר. זוכר אותי?" היא דיברה
אליו באיטיות וליטפה את ראשו.
הסוס נרגע והניע את ראשו בהנאה.
"יופי" אמרה והרפתה ממנו. היא הביטה סביבה וראתה את
שני הסוסים של אביה, ואחר-כך את סוסיהם של המשרתים. היא הכירה
כל סוס- היא אהבה סוסים. מהרגע שרכבה פעם ראשונה היא לא
הייתה מסוגלת להרפות מהנושא- רכיבה וטיולים היו התחביבים
האהובים עליה.
היא פנתה לאחור, וניגשה לדלי עם הגזרים. היא הוציאה
מספר גזרים וניגשה לג'ווי.
"תאכל" אמרה והושיטה לסוס גזר. הוא אכל אותו ונגח בידה. היא
חייכה.
לאחר מכן היא עברה מסוס לסוס, ונעצרה מול 2 סוסים שלא
זיהתה. היא קראה את התוויות שליד המחצה- שמפרידה בין
הסוסים- היא ראתה 2 שמות, 'בלי' ו-'וירון'. היא התבוננה
בבלי וראתה שהיא ממש יפה. לאחר מכן היא בחנה את וירון אך מבחוץ
לא ראתה שום דבר מיוחד, אך שנכנסה למכלאה היא ראתה את שרירי
רגליו של הסוס.
"ואו..." לחשה "אתה בטח ניצחת במרוץ- או משהו". היא
התקרבה עוד קצת, וראתה שהשערתה נכונה: היא ראתה מספר על
רגלו של הסוס- מה שמסמל שהוא השתתף במרוץ.
לבסוף היא יצאה מהמכלאה ופנתה לצאת. היא ליטפה שוב את ג'ווי
ויצאה.
לאחר מכן היא עלתה בחזרה לחדרה והחלה לפרוק את תיקיה.
היא הוציאה את החומר אשר למדה בבית סיפרה, והניחה אותו בערמה
ליד מיטתה.
היא הוציאה את כל שמלותיה ותלתה חלק בארון, וחלק
השאירה על המיטה. לאחר שסיימה לסדר, היא בחרה 2 שמלות, שרצתה
ללבוש למסיבה: אחת- כחולה, ממשי, ואחת ירוקה- מבד כותנה.
לאחר שסיימה את סידוריה היא התחילה להתכונן למסיבה.
המסיבה
סוף סוף, ג'ניפר הייתה מוכנה.
היא לבשה את השמלה הכחולה. שערה היא פזור והוא גלש
לאורך כתפה וגבה. על צווארה הייתה שרשרת 'עדינה', מוקפדת
עם 7 יהלומים. על כל ידה הייתה טבעת- מתאימה לשרשרת,
ובאוזניה היו עגילים מותאמים גם כן. היא נעלה נעלי עקב
שקופות-טורקיז. היא בהחלט נראתה יפיפייה.
היא ירדה למטה, ויצאה מהבית בליווי אביה. הם עלו
למרכבה ונסעו לאחוזת ורניד.
"את מתרגשת?" שאל רוברט את בתו.
"אלה מה?! הפעם האחרונה שיצא לי לבלות במסיבה,
בסטסיטי הייתה לפני הרבה מאוד זמן..." ענתה, ג'ניפר.
הנסיעה הייתה קצרה בגלל שאחוזת ורניד לא הייתה
רחוקה, מאחוזתה של ג'ניפר. לבסוף הם הגיעו. המרכבה נכנסה
לתוך השטח של האחוזה ונעצרה ליד דלת הכניסה.
כל האחוזה, והשטח שמסביבה, היה מואר באורות צבעוניים.
צלילי המוסיקה וקולות השירה נשמעו עוד מרחוק. האווירה
הייתה נהדרת, וג'ניפר שחכה מכל הדאגות ומסיפורו של דיוויד-
היא חזרה למקומה בעולם- היא הייתה סוף סוף בבית.
ג'ניפר יצאה מהמרכבה ובלוית אביה, צעדה אל דלת הכניסה. הם
צלצלו. משרתו של הורנידים פתח את הדלת.
"מר דוקסון, העלמה דוקסון. היכנסו" אמר והוביל אותם אל תוך
האולם.
האולם היה רועש. אנשים דיברו, צחקו, רקדו- הכל נראה מצוין.
"אהה רוברט, חברי הותיק! כל-כך נחמד מצדך שבאת!" קרא מר
ורניד והתקדם לעברם.
"ויליאם!" קרא רוברט וחיבק את מר ורניד.
"אתה זוכר את בתי, ג'ניפר" אמר רוברט, והוביל את ג'ניפר למר
ורניד.
"כמובן. כמה גדלת, ג'ניפר" אמר ונישק את ידה, "את
בוואדי זוכרת את בתי ג'נט"
"כן" אמר וחייכה 'איך לא- קרצייה כזאת לא שוכחים' חשבה.
ג'נט ורניד התקרבה למקום הימצאותם. היא הייתה בגובה
בינוני, שערה היה עד לכתפיים וצבעו בלונדיני, עיניה היו
חומות- בהירות. היא לבשה שמלה צהובה- כסופה ונעלה נעלי עקב
כסופות.
"ג'ניפר דוקסון! כמה זמן לא התראינו!!" קראה ג'נט.
'ואני מאוד שמחה בעניין הזה' הרהרה ג'ניפר.
"מר דוקסון, שלום!" המשיכה בלי לשים לב להבעת התיעוב שעל
פניה של ג'ניפר.
"שלום לך, העלמה ורניד" ענה אביה של ג'ניפר. הוא התקרב מעט
לג'ניפר ומרפק אותה. היא הסתכלה עליו ועל פניה ראתה מבט של
'אני אהרוג אותך!!'
מר ורניד, ומר דוקסון פנו לעבר חבריהם, כדי
לדון בחדשות הפוליטיות האחרונות. ג'ניפר נשארה לבדה עם
ג'נט.
"מה שלומך, ג'נט?" שאלה ג'ניפר בחוסר עניין, אך היא נשמעה
מאוד ידידותית.
"בסדר גמור! למעשה, אני אספר לך כאלה חדשות..." התחילה
ג'נט.
ג'ניפר, שממש לא רצתה להישאר לידה, חיפשה מקור של
תקווה בין הסובבים אותם. והיא אכן ראתה אותו. ניק נכנס לאולם.
"סלחי לי, ג'נט. אך עלי לדבר עם ניק בדחיפות" אמרה ג'ניפר.
"שאני אבין- אתם עדיין לא זוג?!?!" הזדעזעה ג'נט.
"לא. למה שנהיה?"
"אוי ג'ן! אל תגידי לי שאין בנכם משהו..." התחילה ג'נט, אך
ג'ניפר לא עמדה שם כדי לשמוע את סוף דבריה. היא התקדמה לעבר
ניק.
"ג'ן!!" קרא ניק "טוב שבאת. לבשת את סט התכשיטים, עם מספר
7!"
"-7 מס' המזל שלי. ולגבי המסיבה- חשבת שאני אפסיד דבר כזה?
בעצם, ראית פעם שהפסדתי מסיבה?"
"את האמת- לא! למה את עצבנית...? אה חכי רגע- אני יודע! איך
הייתה הפגישה עם ג'נט?" שאל בזהירות.
"גרוע! אוף! אני שונאת אותה!"
"אבל למה? אני פשוט לא מבין! היא יפה, נחמדה, יפה, מתחשבת,
יפה... כבר הזכרתי שהיא יפה?" שאל בגיחוך.
"חחחח... מצחיק מאוד!! היא נצלנית, מרושעת, מגעילה, סנובית
והיא נחמדה רק לבנים שהיא צריכה מהם משהו!" ענתה לו.
"היא לא נוראה עד כדי כך!"
"אתה לא זוכר, מה? אתה לא זוכר איך שהיא ניצלה אותך
ואותי?"
"מתי??"
"לא משנה! אני פשוט לא רוצה שום קשר אתה- אם עד כדי כך
מסובך..."
לפתע באולם השתררה דממה. הדיבורים וצחקוקים נפסקו. המוסיקה
נפסקה והרוקדים נעמדו. האולם נחלק לשניים. ג'ניפר וניק התקדמו
וניסו לראות מה קורה במרכז.
נשמעו לחשושים. ג'ניפר וניק התקדמו עוד יותר, ונעמדו מאחורי
ילד קטן. הם לא הבינו מה קורה ומי הם האנשים שנכנסו הרגע
לאולם.
בהתחלת האולם עמדו שני גברים ואישה. הגבר הראשון שנראה רשמי
מאוד וחשוב מאוד, היה לבוש בחליפה צבאית ירוקה ומכנס תואם.
שערו היה אסוף בקפידה מאחורי ראשו. הוא היה גבוה, ונראה חזק
מאוד. שערו היה שחור ועיניו גם כן. הוא נראה מסוכן- על מותנו
השמאלית הייתה חרב. הוא לא חייך ובעיניו היה הבזק של ברק.
הגבר שעמד לימינו היה מעט נמוך ממנו- אך נראה רשמי מאוד, גם
כן. הוא היה לבוש בחליפת יציאה שחורה ומכנס תואם. נעליו היו
שחורות והבריקו לאור הנרות. שערו היה חום בהיר- בערך עד
לאוזניו, והיה מפוזר. עיניו כחולות כהות. הוא גיחך, למראה
האולם הדומם והאנשים המשותקים.
לשמאלו של האדם הראשון, עמדה אישה בערך בגילו. היא הייתה
לבושה בשמלה אדומה-שחורה, שהלמה אותה. שערה השחור היה אסוף
וקשור בסיכה אדומה- משובצת ברובין. היא נעלה נעלי עקב שחורות
מעור. למרות גילה היא הייתה מאופרת היטב. הבעת פניה הייתה
רצינית. עיניה הירוקות, היו קרות. היא נראתה מרוצה ממעמדה,
ומהכבוד שרכשו לה כל האנשים באולם.
נשמעו שלוש דפיקות והמשרת קרא: " מר רצ'ארד ורביוס סמית',
מר ארנולד ליקון, גברת ויקטוריה ויקס" האנשים צעדו קדימה.
"ג'ניפר- זה הוא! זה האיש שהבחור ההוא, דיוויד, סיפר לנו
עליו" לחש ניק.
הם המשכו להביט בשלושת האנשים, כשמר סמית בראשם. הוא ניגש
למר ורניד.
"ויליאם ורניד. יש לך מסיבה לא רעה! אך מדוע אין פה אווירה
חגיגית? למה אף אחד לא רוקד?" שאל רצ'ארד.
"מאסטרו- מוסיקה בבקשה!" קרא מר ורניד, ללהקה שניגנה באותו
ערב בביתו.
לאט לאט, אנשים החלו שוב לרקוד, והאווירה החגיגית חזרה.
רצ'ארד וחבריו, בירכו את כל בעלי האחוזות- כולל את רוברט
דיקסון. הוא קרא לג'ניפר ולניק, כדי להציגם למר סמית'.
"זוהי בתי, ג'ניפר" אמר רוברט, בזמן שג'ניפר קדה קידה קטנה,
וחייכה חיוך קטן.
"בתך היא נערה מקסימה מאוד" אמר רצ'ארד בזמן שלחץ את ידה.
"וזהו ניקולאס רוברמיל- בנם של ויקטור ומישל רוברמיל" ניק
לחץ את ידו של רצ'ארד, בהבעת פנים רצינית.
"אה, אני מכיר את אמך- אישה חביבה מאוד! אך אינני רואה אותה
או את אביך כאן" אמר רצ'ארד.
"היא לא הרגישה בטוב- ואבי החליט להישאר אתה. הם שלחו אותי,
כי לא רצו שאפסיד מסיבה כזאת" ענה ניק, ללא היסוס. הייתה לו
הרגשה שרצ'ארד בוחן אותו. הוא לא רצה לענות תשובה שגויה- לכן
ענה בטון יבש וישיר.
"חבל מאוד!" אמר רצ'ארד, אך הוא לא נישמע כמישהו שבאמת
איכפת לו.
"רצ'ארד, אנחנו צריכים לדון עם כולם בחדשות הפוליטיות
שהגיעו מהבירה" התערב ארנולד ליקון בשיחה.
"מעט מאוחר יותר" ענה רצ'ארד "אחרי הכל אנחנו הרי במסיבה"
הוסיף- עדיין בחיוך מזויף "העלמה דיקסון, האם תואילי לרקוד
איתי?" פנה לפתע לג'ניפר.
"מצטערת מאוד קולונל, אך ניק הזמין אותי קודם- והבטחתי לו
ריקוד" ענתה במהרה והסתכלה על ניק.
למזלה הוא הבין את הרמז. "כן- נכון" אמר. הוא הציע לה את
זרועו והיא נשענה עליה.
"תודה" היא לחשה, בזמן שהם היו בדרכם אל מרכז האולם.
הם נעצרו, והתחילו לרקוד.
"נו- מה את אומרת עליו?" שאל ניק.
"הוא עושה רושם של ראש צבא רגיל גמרי- אבל עדיין יש שם משהו
שלא מסתדר! הוא לא נראה לי" ענתה.
"גם לי לא!" הסכים ניק.
"זה מוזר נכון? כאילו מה שסיפר עליו די ומה שראינו עכשיו זה
שני אנשים שונים לגמרי!"
"כן. אבל אני יותר מאמין לסיפור של די"
הם המשיכו לרקוד, אך ג'ניפר לא יכלה שלא לחשוב על הסיפור של
די. היא גם ניסתה לחשוב היכן ראתה את רצ'ארד בעבר- אך ללא
הצלחה. היא לא סיפרה על כך לניק.
"מעניין מי היא הגברת ויקטוריה" אמר ניק לג'ניפר, בזמן
שרקדו ולס.
"כנראה חברה של רצ'ארד" ניחשה ג'ניפר.
"כנראה, בכל אופן היא נראית דיי מרוצה מהמעמד שלה. היא לא
מוצאת חן בעיניי- יש לה מבט של קוברה שהולך לעקוץ אותך"
"גם ארנולד לא מוצא חן בעיניי" אמרה ג'ניפר "הוא נראה כמו
מישהו עשיר ומפונק מאוד- אך גם מסוכן!"
"בקיצור- זאת חבורה דיי משונה. וממש לא בא לי להסתבך אתם"
"הייתי רוצה לגלות, מה באמת מסתתר מתחת למסכת החביבות- אצל
רצ'ארד. אני בטוחה שהוא מתכנן משהו. וזה שהוא הופיע ישר אחרי
מותו של פדריקו-לא יכול להיות צירוף מקרים!"
"ג'ניפר, ג'ניפר, ג'ניפר. את חוזרת לעצמך! סוף סוף- באמת
הגיע הזמן!"
היא חייכה, היא בעצמה חשבה שהגיע הזמן. נמאס לה להיות הילדה
השקטה- היא לא הייתה כזו.
"אני מקווה שאתה צודק" אמרה בשקט.
עברו שעות וכולם בילו נהדר. ג'ניפר וניק היו מאוד שמחים בזה
שהם באו למסיבה.
"אז מה את עושה מחר?" שאל ניק, כשהם הלכו לשבת.
"אני חושבת שאלך לעשות קניות בשוק... אני צריכה בדים
לרקמות. תצטרף אלי?"
"אני חושב שכן. אני תמיד אוהב ללכת אתך לקניות- איך שאת
משגעת את המוכרים..." צחק.
"ואתה לא?!? זוכר כשהיית צריך לקנות חליפה לנשף הסיום..."
התחילה.
"טוב טוב טוב! הבנתי את הכיוון שלך- שנינו משוגעים!"
ג'ניפר נאנחה, והביטה סביבה. מקום מושבם היה גבוה- כך שהיא
הייתה מסוגלת לראות את כל המתרחש באולם.
היא עצרה את מבטה על רצ'ארד שדיבר עם ויקטוריה וארנולד. זה
נראה כאילו הם מדברים על משהו חשוב מאוד.
"תראה, ניק!" היא לחשה לו.
"הם בסך הכל מדברים! מה יש לך ג'ניפר?" מחה.
"הם הולכים! ורצ'ארד לא נראה מרוצה! בוא נעקוב אחריהם!"
"את משוגעת?? אני לא מתכוון..." אך הוא לא סיים. ג'ניפר
תפסה בידו, והלכה אחרי רצ'ארד.
רצ'ארד וויקטוריה יצאו למרפסת וארנולד נשאר לשמור, שאיש לא
יעקוב אחריהם.
"אז הם רוצים להיות ביחד! וארנולד נשאר לדאוג שאיש לא יפריע
להם! אפשר לחשוב!" קרא ניק.
"זה לא הכל! אני רוצה לראות!" אמרה, ויצאה מהאולם.
היא יצאה מהאחוזה והלכה מסביב, כשניק מאחוריה. היא הלכה על
קצות עצבותה, צמודה לקיר. הם ראו את רצ'ארד וויקטוריה על
המרפסת.
"יש שם מישהו!" קרא ניק, והצביעה על אדם שעלה על המרפסת.
"מי זה? בוא נתקרב כדי לשמוע על מה הם מדברים!" לחשה לו
ג'ניפר בחזרה.
הם התקרבו, והתחבאו מאחורי שיח, שצמח על קיר האחוזה.
"שלום לך מר ויד. הגיעו לאוזני שמועות שאתה לא יודע לשמור
סודות..." אמר רצ'ארד לאיש, שהצליח לעלות למרפסת.
"אני לא מוכן לשתוק יותר! עזרתי לך להרוג את פדריקו ארבלס,
ושילמת לי הרבה מאוד על זה! אבל למה, לכל הרוחות, חטפת את
אישתי?" אמר ויד.
"אה זה...! זה עירבון לכך שתשתוק!!" קראה ויקטוריה.
"הנה" אמר ויד, ומסר לרצ'ארד שק קטן "הנה- אני לא צריך את
כספך! החזר לי את אישתי!"
"אני לא לוקח פקודות ממך, מר ויד! כך את כספך- הרווחת אותו.
אך לצערי אני לא אוכל לשחרר את אישתך!" אמר רצ'ארד.
"אם כך, אני אספר לכולם!!!" קרא ויד.
"אני חושש שזה לא בא בחשבון!" אמר רצ'ארד בשקט, ובתנופה
מהירה תפס את גרונו של ויד.
"לא!! עזוב..." לחש ויד, אך לא הצליח להשתחרר.
הוא נפל מהמרפסת, ושכב ללא ניע למטה.
"אני אדאג שאישתו תצטרף אליו" אמרה ויקטוריה "הרי זה מה
שהוא כל-כך רצה!"
"כמה את מתחשבת!" אמר רצ'ארד.
"ובבוקר כשימצו אותו, יחשבו שהוא השתכר ונפל מהמרפסת!"
המשיכה ויקטוריה.
"נהדר! בואי נחזור לאולם, אהובתי" אמר, ושניהם יצאו
מהמרפסת.
בשיחים ג'ניפר הייתה המומה ניק ניסה לעזור לה.
"ג'ן! ג'ן!! צאי מזה!!!" קרא.
"אבל, אבל הוא הרג אותו!!" היא עדיין הייתה בשוק.
"בואי נכנס אחרת יתחילו לדאוג"
"אתה צודק. בוא!" היא נרגעה מעט.
הם נכנסו פנימה, וג'ניפר החליטה בליבה שהיא תנקום. | 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.