נגמר הזמן, נשארנו אני ואת.
כולם כבר התיישבו, ונשאר כסא אחד.
המוזיקה פסקה כבר מזמן ויש כסא מיותם אחד,
או לי, או לך.
פרסים פרוסים על השולחן לראווה.
ופרס יחיד ומיוחד עטוף בגאווה.
ויש מתיחות ויש מבוכה ויש כיסא אחד,
או לי, או לך.
אני כל כך רציתי פרס כה מיוחד.
ואת כל כך יפה ועם חיוך נחמד.
מה להחליט, מה לעשות, ולא נשאר עוד זמן
ואי אפשר כבר לחכות.
והליצן מתחיל להיות קצת עצבני.
ומי ישב על הכיסא?
את או אני?
פתאום הוא תפוס ועשיתי פספוס וגם יש לי פרס,
אבל את בוכה.
אני כל כך רציתי פרס כה מיוחד
ואת כל כך יפה אבל בוכה בצד.
קצת חרטה וקצת לא נעים
וקצת אומר סליחה
ופרס נראה קצת לא חשוב |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.