היום חזרתי מפגישה עם הפסיכולוג שלי. הוא כל הזמן חזר והדגיש
שאני חייב לדעת שאהבה היא לא דבר חיצוני, שרואים בעיניים, באף,
בפה, בפנים, או בכלל בגוף. אהבה היא משהו פנימי. אני צריך
להסתכל הרבה יותר פנימה כדי לראות את האהבה, היא נמצאת אי-שם
בתוך הלב, איפה שקשה למצוא אותה. האמנתי לו. החלטתי שיותר אני
לא אחפש אהבה בחוץ, אלא בפנים.

הגענו לנושא הזה לאחר שסיפרתי לו שאני חושב שחברה שלי לא באמת
אוהבת אותי. עכשיו, אני יודע שחיפשתי במקום הלא נכון. הזמנתי
אותה לצאת איתי כדי שהפעם אוכל לחפש את האהבה במקום הנכון.
אספתי אותה עם האוטו שלי. בנסיעה בדרך שאלתי אותה אם היא באמת
אוהבת אותי, היא אמרה לי שכן עם חיוך על פניה. שאלתי אותה אם
אני יכול לבדוק, והיא לא הבינה את כוונתי, אבל הנהנה בראשה
לחיוב. היא גם לא שמה לב... שאנחנו לא באמת נוסעים לקולנוע, רק
כשנכנסו לשדה היא שמה לב שמשהו לא בסדר.

חיפשתי את האהבה בה. במבט ראשוני לא ראיתי שום סימן לכך, אז
המשכתי לחפש, הסתכלתי שוב ושוב... אך אין שום סימן לאהבה. אז
חשבתי לעצמי... אולי לפני שאני אחפש את האהבה באחרים, אני אחפש
את האהבה בעצמי. כמה שניות לאחר שהתחלתי, איבדתי את הכרתי.

"אייל אור-אל, הנך מואשם בכך שרצחת את חברתך וביתרת את גופתה
בעזרת סכין, לאחר מכן ניסית לשים קץ לחייך ונכשלת. האם יש לך
הצדקה כלשהי למעשה נורא זה?"
ואז... עניתי לו בכנות מלאה: "אדוני השופט... לא התכוונתי לכל
מעשה רע. כל מה שרציתי בעצם... זה למצוא מעט אהבה".