באחד מן הימים, היה ערב מאוד מעונן. ישבנו אני, אמא והכלב שלנו
- אסף. הטלוויזיה לא עבדה כי היו בעיות בכבלים, אז לא היה מה
לעשות. אמא הציעה שנשחק משחק קופסא, אבל לא רציתי כי זה תמיד
משעמם אותי ואני אף-פעם לא מנצח, גם במשחקי קלפים, אפילו
ב"מלחמה".
ברגע אחד של שעמום, קמתי והלכתי למטבח. אכלתי מלא אוכל, עד
שהתפוצצתי, וכשאני אומר "התפוצצתי", אני מתכוון לזה. היה מן
קול של "פוק" כזה, כמו של וואקום שמשתחרר.
חלקים וחתיכות ממני עפו לכל פינה. אמא שלי התעצבנה עלי, כי "זו
כבר הפעם העשירית שזה קורה השבוע!"
כן, בטח, בקושי השלישית...
אסף התחיל ללקק לי את הרגל (שהייתה באותו זמן ליד הספה בסלון).
זה נורא דגדג אותי, שנינו נהנינו. בזמן שאמא ניקתה וחיברה אותי
חזרה, אבא הספיק להגיע. איך שהוא צחק כשראה אותי מפוזר בכל
הבית.
אחרי שחיברו אותי עד הסוף, הכבלים כבר חזרו, ובילינו את כל
הערב באכילת פופקורן מול הטלוויזיה. כמובן שלא יותר מדי, כדי
שלא נתפוצץ (שוב).