[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עמיר הופמן
/
משל הזונה והמזגן

"אז מה? לאן אתה נוסע?" אני שואל את ירון.
"ניו-יורק, בן אדם. הכי טוב".
"תשמע. נמאס פה בארץ. אתה מבין?"
אני מהנהן בראשי בתנועות כאילו מבינות, מצפות להמשך ההסבר.
ירון ממשיך כמסמן שקלט את פשר תנודות ראשי: "החיים בארץ זה לא
חיים. כסף קשה להרוויח פה. מהערבים נמאס. מהפוליטיקאים נמאס.
כל היום מטפטפים לך חדשות לווריד. אתה מנסה להתעלם כדי לא
להיות מבואס אבל אתה לא יכול. איפה שאתה לא הולך הם אחריך:
רדיו, מבזקים, עיתונים, טלוויזיה. אין לבן אדם שקט. בקיצור
דייי, למי יש כוח. אני רוצה משהו אחר".
"לגיטימי", עניתי. "אבל מה הדבר האחר שאתה רוצה? אתה יודע? זה
לא שהחיים בחו"ל קלים כל כך. אל תשכח שלהיות זר במקום חדש זה
לא כל כך פשוט. איפה החברים, המקומות שאתה רגיל לבלות בהם, שפה
זרה. לא שאני נגד מעבר לחו"ל אבל בן אדם צריך לקחת בחשבון את
כל הפרטים".
ירון נאנח. ידו ליטפה במעגלים את שפתי כוס הוויסקי שמולו,
עיניו מושפלות וראשו מהנהן.

את ירון פגשתי בפעם הראשונה לפני חצי שעה. שנינו הגענו למסיבת
פרידה מחבר משותף. לא שזו הייתה ממש מסיבה. חבורה של 10 אנשים
שרובם לא מכירים ולא מוכרים יושבים בפאב חדש בדרום ת"א סביב
שולחן רווי אלכוהול ועשן סיגריות. ירון ישב בכיסא לימיני. הוא
נראה לי טיפוס די נחמד. מזכיר לי קצת את ברי סחרוף. רק יותר
צעיר. ויותר פולני.

"בוא אני אספר לך קטע ואז תבין על מה אני מדבר", אמר ירון לאחר
הצלילה הקלה בכוס הוויסקי. "לפני שבועיים הלכתי לזונה".
נמתחתי מעט ונכנסתי להקשב.
"תיכף תשמע איך אפילו ללכת לזונה בארץ זה לא משהו", עזר לי
ירון לעשות את ההקשר.
"הבת זונה נכנסת לאוטו שלי, מתחילה לעשות מה שצריך ופתאום אחרי
דקה היא מפסיקה. ומה היא אומרת לי? תקלוט ת'זונה. המזגן שלך לא
מקרר מספיק. אני לא ממשיכה ככה. מזגן. אתה מבין. היא כולה זונה
רוסיה ומתלוננת על מזגן. כוססססס אימא שלה. מה היא לא
מתביישת?"
ירון מפסיק לרגע ולוקח לגימה מהוויסקי.
"נו ו...", אני מסתכל בעיניים תוהות.
"אין ו.... זהו. ברור שהיא המשיכה. עד שגמרתי. אבל בחייך...
הקטע עם המזגן. מה זה צריך להיות. אני אומר לך, הכול פה דפוק.
אפילו הזונות".
לי כל הסיפור הזה היה נראה דפוק. גם ירון. חשבתי שלו הייתי
שותה עוד קצת ומשתכר אולי אז הייתי מדמיין שברי סחרוף יושב
מולי בפאב ומספר לי על זונות ומזגנים. אולי אז זה היה משעשע.
אבל לא הייתי מספיק שיכור. חשבתי על הפעם ההיא שהלכתי לזונה
באמסטרדם. כוסית. בתוך חדר. לא ברחוב. חשבתי איך יצאתי שפוף
מהחדר שלה אחרי 3 דקות. מאוכזב יותר. מציאותי יותר. חשבתי על
ה-50 יורו שעלו לי ה-3 דקות אצל הזונה מאמסטרדם. רציתי לומר
לירון שבחו"ל הרוב הוא אותו הדבר כמו בארץ. רק עטוף יפה יותר
ויקר יותר. אבל שתקתי. לא אמרתי לו כלום. שילך בעצמו וינסה.
הוא ממילא לא יבין.
מאוחר יותר כשחזרתי הביתה, הדירה הייתה חשוכה. נכנסתי לחדר
וראיתי את רונית ישנה על המיטה. האור החשוך מבחוץ חדר מבעד
לתריסים בחלון והאיר את גופה העירום למחצה. הרגשתי בבית. תמיד
כשאני רואה את רונית אני מרגיש בבית. רוב הזמן. התפשטתי בשקט
ונשכבתי בעדינות על ידה. קירבתי את ראשי לשערה והרחתי. שפתיי
גלשו אט אט לאורך שערה עד שנפגשו בצווארה ושם נעצרו בנשיקה
קטיפתית. רונית נאנחה, הסתובבה לעברי נשכבת על צידה. היא פתחה
את עיניה והביטה בי לכמה שניות.
"חזרת", אמרה בקול ישנוני. "איך היה מתוק שלי?" אצבעה נעה
ברכות על תווי פניי.
"נחמד", עניתי. נצמדתי אל גופה צמא לחום.
רונית הבינה את מבוקשי והצמידה אותי אליה חזק.
היא נשקה לאוזני ואז לחשה: "גור. בדירה הבאה אנחנו חייבים
מזגן. אני לא סובלת יותר את החום הזה. טוב?"
חייכתי. "ניקח מזגן. בטח שניקח מזגן".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בולבול, הציפור,
מי הדפוק שבחר
לה את השם?



משה קיכלי -
המועמד שלך לראש
ועד הצפרות
הישראלי


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/8/04 4:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עמיר הופמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה