בס"ד ראשון 17.45   15.08.04

אתה מסתכל על התמונות שהקטנה הכינה במחשב על אמא שלה.
הדמעות מציפות עיניים.
קשה עם הכאב הזה.
אתה רואה ילדה קטנה. מתוקה. פנים עסיסיות. מלאכיות.
והן צמודות לידה המחבקת של אמא.
הן צמודות לפני אמה ומקבלות את נשיקתה על הלחי.
ואתה יודע שאמא כבר איננה.
ואתה יודע שהילדה הזו תיגדל ללא אמא.
ואתה מסתכל בתמונות. שלוש.
ואתה רואה את אמה.
באחת היא פעילה. נושמת. כבר לא כמו תמיד.  ממש לא, אבל...
בשנייה אתה רואה את אמא כבר בבית חולים.
באמצע אותה תמונה, פני אמא שוב בית החולים.
הפנים בצד השמאלי בצבעים. השתיים האחרות בשחור לבן.
ופניה של הילדה עצובות.
פנים עסיסיות, שברגע אחד, נמחק החיוך מעל פניה.
ואתה לא יכול להגיע אל הילדה, היא לא רוצה אותך.
זה לא חדש. כי זה כך היה תמיד.
ענף זה של המשפחה תמיד היה מנותק.
ואתה מסתכל על התמונה בצד ימין, רואה בברור שזו אותה אישה.
מה השתנה?
האומנם המוות כבר שוכן בפנים?
החיוך אותו חיוך. העיניים אותן העיניים.
אבל איכשהו הלחיים והסנטר איכשהו חסר להן הבשר.
היא לא אכלה בחודשים האחרונים. רק באינפוזיה.
לא היה לאן להכניס את האוכל כנראה. הכל היה מלא...
אתה גם לא יודע בברור שזה מה שהיה. כי מי יספר לך?
אתה מנוע מלהגיע, מנוע מלשאול.
זו לא חגיגה. נאמר לך.
וקפאת במקומך.
ואתה ממשיך ומסתכל ומבחין כי זו כבר פאה.
המצח שהיה תמיד חסוי מתחת לפוני, גלוי פתאום.
הוא מדגיש את הפנים המופנות כבר לשם...
העצב והבכי גואים.
אין עם מי להשיח. איש אינו יכול להכיל את הכאב.
ואני נשארת בדד עם הכאב שלא אוכל. (כמו הסנה)
יכולה אני להכיל את הכאב.
אבל הנתק... הנתק הורג אותי. פשוט כך.
נתק... נקת... תקן... תנק... קנת...קתן...  
מחפשת משמעות בהיפוכי מילים.
המשמעות היחידה היא שנתק צריך לתקן. וזה כמו תנק, (תינוק -
בכתיב חסר).
אבל עם מי לתקן? זה כמו תינוק. כי זה מצב חדש, כמו תינוק חדש.
ואח שלי שכל כך אהבתי סגור כמו יריחו המבוצרת בחומותיה.
שם הייתה את רחב הזונה.
פה אין כל פירצה לרפואה. לא פרוצה, ולא זונה. ולא רחב, ולא
צוהר.
וזה כואב כל כך.
אז מה אם לא היה קשר? אבל היא הייתה בן אדם והשאירה שתי ילדות
יתומות.
אז מה... אם... אם... ואם... אז מה אם... אח... שלי... אז מה?
אז מה? אז מה?
והחיים נמשכים. ואינני יודעת איך לבטא את הכאב. איך לשתף אותם
ולהשתתף איתם.
רוצה להשתתף איתם. אם לא בחייהם אז לפחות בצערם. אבל אין. אין.
אין.
איך אני יכולה להסב פני? אז זה ישתנה? לא.
אז אומרים לי: "מה אכפת לך..." אבל אכפת לי... אכפת... אכפת...
אכפת...
אז יש ככה:  המון נתק... המון אם... המון אז מה...המון אכפת
... והמון אין.
ועם זה אני ממשיכה. עוד מעט אשנה מצב, ואצא מהעצב, אז מה?
אז אח"כ זה יחזור. כי זה לא פתור.
הנה הוא נוסע לאנטליה עם שתי הבנות ואחת האחיות...
אמרת לו תהנה... והוא אמר ניהנה.
ובלב חשבת: איך יכול ליהנות כשבכל מצב יש חלל. איך יכול ליהנות
כשהיא...
ועוד בסוכות מחכה לו ולבנותיו טיול שורשים בהונגריה עם
ההורים... ושוב תוהה את איך הוא מתמודד?
אבל לא יכולת לומר, ולא לשאול, ולא לאחל ולא להזכיר.
כי אם תשובתו לשאלתך "איפה היית שישישבת חיפשתיך..."   הייתה:
"הייתי עסוק..." מה יש לך עוד להזכיר?
ואת רואה אדם שהיה... ו... חי... ופתאום הוא מסיר ממשקלו
המיותר. ופתאום הוא הופך להיות אפילו רזה, וממשיך והופך להיות
שלד... וממשיך ו...  איננו...   איננו...

כן... הוא ישנו... כן, האנרגיה נשמרת, הוא בא רכוב על דבור
ופרפר וכו'
אבל הוא שם, לא פה.

ופני הילדה נוגות...