יום אחד רציתי להיות רותם, יום אחד רציתי להיות ממש מיוחדת.
שמתי חולצת באטמן גזורה עם ג'ינס גדול ועיפרון שחור בעיניים
וככה יצאתי מהבית, בהרגשה שהיום אני אהיה מיוחדת. ניסיתי
להרגיש כמו רותם, התחלתי לשיר עברי לידר בקולי קולות ולהגיד את
כל המישפטים המיוחדים רק לה. אבל לא הצלחתי להיות מיוחדת כמוה
אפילו לא לרגע...
בלילה, התחלתי לדבר כמוה. בזה הייתי טובה, הרי תמיד אנחנו
מדברות אותו דבר. אבל עדיין לא הרגשתי מיוחדת. הרגשתי שוב כמו
דנה שאומרת את המילים המוזרות שלה במיבטא המוזר שלה ולא מיוחדת
אפילו לא קצת. ניסיתי לעשות את הפרצוף שהיא עושה, רק היא יודעת
לעשות אותו כל כך טוב. אותו פרצוץ עם החיוך המתוק והגאה. אבל
לא הצלחתי... החלטתי לא להתייאש. קמתי מהכסא, הלכתי למטבח
והבאתי שוקולד, מה שרותם הכי אוהבת לאכול. ניסיתי לאכול אותו
לאט לאט כמו שהיא אוכלת. ניסיתי לאכול אותו עם השפתיים קצת
סגורות כמו שהיא אוהבת. אבל מה שיצא מזה זה עוד פרצוף מוזר
לדרך אחרת שבה דנה אוכלת שוקולד.
פתאם ממש התעצבנתי. למה רק אני לא יכולה להיות מיוחדת?
ובאותה הרגשה של עצבים החלטתי לוותר. הבנתי שלא משנה מה, אני
לעולם לא אהיה מיוחדת כמו רותם...

ועכשיו אני יושבת בחדר, מורידה את השחור מהעיניים ורואה שוב את
דנה. שוב את אותה ילדה רגילה ולא מיוחדת...
ומבינה שדנה תישאר דנה. ורותם, רותם תמיד תישאר רותם...