מאתיים מטר בין הבית לבית הקברות, והוא צעד אותם עכשיו. כמו
בכל יום. לאט, לא ממהר לשום מקום, 'הלא הכל יהיה עוד במקומו,
כשאגיע' מילמל לעצמו, כמו אתמול כמו שלשום, כמו בכל יום בארבעת
החודשים האחרונים. ולמרות שלקח את הזמן, לא דיבר עם אף אחד
בדרכו. רק כשישוב בעוד ארבע שעות, יעצור במכולת ויקנה לחם טרי
ושמנת למחרת בבוקר, אולי גם ידבר קצת עם אנשים. בבוקר עדיף
לשתוק.

בבית השכן עצר ונעמד מול עץ הצפצפה הגדול. כשהיה דורון בן שש,
נפל מהעץ וקיבל את הצלקת הקטנה והחמודה על הסנטר. הצלקת, שאהב
ללטף, כשהיה חושב. וחברה שלו אמרה תמיד, שהיא הדבר היחיד,
שמוכיח, שהוא לא מושלם. חברה שלו. האור הגדול בחיים שלו.
שעה ארוכה עמד ובהה בעץ. אם מישהו יסתכל עליו כעת, חשב, עלול
היה לחשוב, שמשהו קרה לו, אבל הוא ידע, שבשעה מוקדמת של בוקר
קליל כזה חצי מהכפר מסתכל עליו ולא מעז לבוא לראות אם הכל
בסדר. ממילא ידעו, שלא יאמר מילה, וכנראה פחדו מהמבט בעיניים
הכחולות והקרות שלו, כשינתקו לו את קו המחשבה.

מאחורי העץ שכן הבית של השכנים שלו והוא ידע, שמחר בצהריים
אמנון יכנס לשם, יחבק את ההורים, יאכל משהו ואז יסתגר בחדר,
ימתין שדורון יכנס כמו בכל יום שישי והם יצאו לבילויים שלהם.
רק ששוב זה לא יקרה.

הוא המשיך ללכת. לאט. בוחן בית בית ומעלה זכרונות מהילדות של
שניהם. משמאלו היה העיגול הגדול, ובתקופה זאת של ראשית קיץ היה
השטח הענק והשומם מלא בקוצים ירוקים. עוד חודש, ידע, יהפכו
הקוצים לצהובים והמועצה תשלח טרקטור גדול לכסח אותם ולנקות את
השטח. כמו בכל שנה. בכל שנה, למעשה, מאז שדורון גנב את
הסיגריות הראשונות שלו וניסה ללמוד לעשן ביחד עם אמנון ושרף את
החלקה, במה שקרוי בכפר "השריפה הגדולה".

אחרי שגמרו למגר את האש, קצת לפני שהיא התפשטה לבתים, באו
השניים והתוודו. כמו גברים, אמרו שנים אחרי זה בכפר, אבל באותו
חופש גדול נאלצו לעבוד בבית האריזה המשותף כדי לשלם על הנזק
וכל אותו קיץ עלו הצחוקים שלהם מהסככה הגדולה, בה ארזו ומיינו
עגבניות.
מצחיק, חשב לעצמו לא מזמן, כשהסתכל בתמונות שלהם, איך הם תמיד
עם סיגריה בפה. הוא ניסה לדמיין תמונה שלהם ללא סיגריה ולא
הצליח להעלות אחת בדמיונו. בדימיונו ראה אותם על חוף הים או על
הטרקטור עם סיגריה, שוטפים את הסוסה בג'ינסים מהוהים עם סיגריה
רטובה בזווית הפה, הגוף הנערי והחסון וחיוך תמידי.

הוא התגעגע אל הזמנים ההם. כמה שהתגעגע, חשב לעצמו, כשפסע
בשביל העפר המוליך אל בית הקברות. התגעגע אל האנשים האמיתיים
של פעם, לפני הזיוף והרדיפה אחר הכסף, אל השקט שהופר, אל הארץ
שלפני חופש הדיבור והבירבור, שמאז שהשתלט עלינו כל כך, אף אחד
לא סותם את הפה יותר וכולם כל כך צודקים ומאמינים. ואין להם
יותר בעיה לשלוח ילדים אל קרבות, שלא קשורים אליהם בכלל.

אבל יותר מהכל התגעגע אל הבן שלו. הוא ידע את זה בוודאות, ידע
את זה כל רגע ורגע של היום, אבל יותר מהכל ידע עכשיו, כשעמד
מול המציבה עליה היה כתוב באותיות פשוטות, "דורון. נפל במילוי
תפקידו", כמו על כל המציבות ליד. כתיבה קמצנית, סגפנית כמעט.
כאילו שבשם האחידות לכל חיילי צה"ל, לכל הילדים שנפלו בטרם עת,
זה בסדר להפקיע את הייחודיות של הבן שלו.

בשקט ניקה את הקבר הטרי, באינרציה כואבת וחד גונית, יודע את
התנועות הנכונות, שיביאו את השיש הלבן לניקיון מקסימלי בכמה
שפחות תנועות. בלי לחשוב, בלי לתכנן, ומחשבתו נדדה שוב לטמטום,
שהביא את המצב הזה. ההבדל בין מלחמה לשלום הוא שבשלום ילדים
קוברים את ההורים ובמלחמה הורים קוברים את הילדים, אמר לעצמו,
מנסה לברוח מהמחשבה הטורדת אותו בדבר המונוטוניות המכאיבה של
המצבה של הילד המיוחד שלו.

וכל הקלישאות האלה, שהוא לא יגדל ולא יתבגר, לא ילמד דברים
חדשים ולא יזדקן. שבגיל שלושים לאמנון יהיו ילדים והוא יפסיק
לעשן ורק דורון שלו ישאר תמיד בן עשרים עם סיגריה בפה.
"כוס אוחתו, אלתרמן עם מגש הכסף שלו", סינן מבעד לדמעות,
שהציפו את עיניו. "זה מגש, זה? זה חבילה עצומה של חרא, שמציפה
את הגרון והעיניים בגושים של בחילה ודמעות". למרות שכבר לא ראה
מבעד לעיניים הרטובות, ידע שאין איש סביבו, שאף אחד לא יעז.

הוא ניגב את העיניים. מכאן ילך למכולת ויקנה מוצרים לארוחת
הצהריים. 'מה נשמע' יגיד לו הזבן והוא יענה לו 'חיים'. אחרי
שתיקה יזרוק לו 'גם כלבים חיים' ושניהם יחייכו כאילו לא עברה
תהום של ארבעה חודשים של עצב צרוב מבעד להלצה הזאת, שמלווה
אותם כבר שנים. כאילו שהחיים באמת נמשכים.
בעשר יחזור אל הבית ויתחיל להכין ארוחת צהריים. לעבוד כבר לא
צריך. הכסף ממשרד הביטחון מספיק ואחרי שכל החיים רצה קצת זמן
לעצמו, לא ידע מה לעשות איתו עכשיו. גם לעבוד לא היה טעם.
שעתיים אחר כך תחזור אישתו מכל הפעילויות שלה, הם יאכלו ארוחת
צהריים והיא תספר לו על כל הדברים החדשים שלה וההתקדמויות
בלחץ, שבעזרתו היא מנסה לשכנע את הגנרלים, שהשתלטו על הממשלה,
להפסיק את המלחמה בלי להבין, שאם זאת תיפסק- הם ימצאו לעצמם
מלחמה חדשה להתעסק בה.

אחר כך היא תלך למועדון ההנצחה, שהיא הקימה בכפר, ותעזור
לילדים בלימודים, תמלא את הזמן שלה בדברים טובים והוא ישב על
המרפסת, יבהה בספר וינסה להעביר את השעות האבודות, שנותרו, עד
שילך לישון. ידמיין לעצמו איך מחר הוא קם ולא צריך לעשות יותר
את הדרך הזאת. לא צריך ללכת. אבל בתוכו ידע, שגם מחר יפרידו רק
מאתיים מטר בין הבית לבית הקברות והוא יצעד אותם לאט. כמו
היום, כמו אתמול, כמו מחר. כמו בכל ארבעת החודשים והיום
האחרונים.