[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








'...חוץ מזה', אומר ירון, 'אתה בן אדם זוגי'. 'זוגי? מה זה
זוגי?' לא מבין אילן. הם יושבים על גדת הנהר מתבוננים באנשים
החולפים במדרכה שלפניהם. 'זוגי. זוגי כזה. נו, אתה יודע' אומר
ירון. 'לא, אני לא יודע. מה זה זוגי?', שואל שוב אילן. 'מה יש
פה להסביר. נכון שהוא זוגי, יואב?', פונה ירון ליואב היושב
לצידם. יואב מרים את ראשו ומפסיק לקסס לרגע. 'הוא?', הוא מסמן
בראשו על אילן ומסנן, 'הוא מאוד זוגי' וחוזר להתעסק בקססה שעל
השולחן. 'אולי תסביר לי, מה הכוונה?', פונה אילן לירון. 'נו,
שתיים, ארבע, שש...', מסביר לו ירון. 'מה, זה בגלל שאני
נשוי?', 'ואתה גם נשוי, אתה רואה? זוגי.' חותם ירון את
טיעוניו. 'אז אני בן אדם זוגי, בגלל שאני נשוי', מנסה אילן
להבין. 'גם, אבל לא רק', אומר ירון, 'קח דוגמא: אם מישהו לידך
מתחיל משפט ולא מצליח לגמור אותו, אתה יודע, לא מוצא סיום טוב,
אתה ישר תקפוץ ותמצא לו את הסיום הכי טוב שאפשר לקנות. וזה
תמיד יתאים למשפט כמו... כמו...', הוא נתקע, מחפש פתגם, 'כמו
כפפה ליד', משלים אילן. 'אתה רואה?', מתרשם ירון, 'היית יכול
להגיד סוף אחר. למשל, "כמו מכסה לסיר", או "כמו דלת לבית", אבל
לא. הלכת על כפפה ליד ותראה איך זה יצא מתאים'. 'זה שאני משלים
משפטים אומר, אולי, שאני יותר שלם, אבל לא שאני זוגי', מתעקש
אילן. 'זוגי, זה יותר שלם מאי זוגי', קובע ירון. 'אבל מה בכלל
איכפת לי אם זה יוצא זוגי או אי זוגי', מתעצבן אילן. 'אישית,
אני מעדיף זוגי מאי זוגי. זה יותר חיובי כזה', אומר ירון,
'לא?'. הוא פונה בשאלה ליואב. יואב מהנהן אליו מבלי להרים ראשו
מידיו המתעסקות בגלגול. הם שותקים רגע, אילן מהסס רגע ואז
שואל, 'אם אני זוגי, אז מה אתה, זוגי, או אי זוגי?'. ' אני?',
אומר בגאווה ירון, 'אני לא זה ולא זה. אני מספר ראשוני'. יואב
מוסר לירון מגולגלת ומתחיל לעבוד על נוספת. ירון מצית אותה,
לוקח כמה שאיפות ומעבירה לאילן. זה, מחבר את שתי ידיו זו לזו,
משאיר רווח בין אגודליו כשהפייסל תקועה בין אצבעותיו ושואף
בכוח. הוא פולט את העשן לכיוון הנהר ומעביר הלאה אל יואב. יואב
מוצץ בשאיפות קטנות ומעביר לירון, שמתרווח לאחור בכיסאו ומעשן
בהנאה.  
'תראו את זאת', מתלהב אילן. 'מה, איפה?', יואב מרים את ראשו
במהירות. 'זאתי, שמה', מצביע אילן. 'אל תצביע. זה לא מנומס',
מסנן אליו ירון, 'אתה לא בקיבוץ'. 'עזוב אותך, זאתי בטוח
שווה'. 'איפה?', שואל שוב יואב. 'אלה, שם. שעומדים מול החלון
ראווה'. מסביר אילן, 'זוג יפה'. 'כן. היא יפה', אומר ירון. 'גם
הוא. זוג יפה', מתעקש אילן. ' מה אתה יודע על יופי גברי?',
מזלזל בו יואב. 'אני יודע מה שאני רואה', אומר אילן בהיסוס,
חושש שעשה טעות. 'ומה אתה רואה?', מצטרף למשחק ירון. 'אני רואה
בחור נאה', 'נאה, או יפה?', שואל יואב, כאילו בתמימות. 'נאה,
יפה, מה זה משנה, בסך הכל אמרתי שהבחור נראה טוב. מה יש לכם?',
מתגונן אילן. 'אה, אז עכשיו הוא רק נראה טוב, מה? אם תמשיך
ככה, אני אספר לאשתך על הנטיות האלו שיש לך', אומר ירון בחיוך.
הוא לוקח שאיפה אחרונה ומעיף את הבדל לנהר. 'איזה נטיות בראש
שלך? בגלל שהוא נראה טוב, לי יש נטיות?', 'יש לך נטיות?', שואל
יואב, כאילו בתמימות. אילן נסער. הוא זז בחוסר נוחות. 'אין לי
שום נטיות, תרדו ממני כבר. לא באתי איתכם כדי שתנפחו לי את
השכל. באתי לנוח. יש לי 'תזיוני שכל האלו מספיק בבית', מתפרץ
אילן על שני חבריו. יואב וירון משועשעים. 'די, די. תירגע גבר',
מרגיע אותו יואב, 'פשוט, אם תמשיך להפריע לי עם זאתי שם וזאתי
פה, זה לא יתגלגל מעצמו. אז תהיה רגע בשקט, עד שאני מסיים ואחר
כך תוכל להראות לי את כל הכוסיות שברחוב, קומפרנטה?'.
'קומפרנדה', ממלמל אילן. 'מה זה?', שואל יואב, מופתע. 'אומרים
קומפרנדה', אומר לו אילן. 'קומפרנדה, קומפרנטה, מה זה משנה?
העיקר שתיתן לי לגלגל בשקט', מסנן יואב וממשיך לגלגל. הם
יושבים בשקט כמה זמן, עוקבים אחרי ניסיונות הגלגול של יואב.
'רק בגלל שאני נשוי', ממלמל אילן, עדיין לא רגוע. 'רד מזה,
גבר. אתה תמיד נשוי', זורק לו יואב בלי להרים את ראשו. 'מה
פתאום?, מופתע אילן. 'תראה', עוצר יואב את עבודתו, 'בן כמה
אתה?', 'שלושים', עונה אילן. 'וכמה פעמים התחתנת?', 'שלוש',
ממלמל אילן, 'אבל הפעם זה לתמיד', הוא מכריז. 'כן?', שואל
ירון, 'אז מה אתה עושה בלעדיה כאן באמסטרדם?'. 'מה? אני מבלה
עם חברים', מתגונן אילן. יואב וירון מהנהנים בראשם. 'כן, נכון.
בסדר', אומר ירון בציניות. יואב חוזר לגלגל. שוב הם שקטים.
'פעם ידעת לגלגל על עיוור', אומר ירון. 'פעם הייתי צעיר', זורק
לו יואב בכעס עצור. 'פעם כולנו היינו צעירים', ממלמל אילן.
'פעם כולנו היינו צעירים', חוזר ירון על דבריו של אילן. יואב
מגיש לו את הפייסל החדש ומתרומם בכיסאו. מסתבר שהספיק לגלגל
אחת נוספת והוא מדליק אותה ושואף להנאתו, 'תענוג. תענוג'. 'מה
ההבדל?', שואל ירון, 'יש לך את זה גם בארץ'. 'נכון, אבל תענוג
שמותר', אומר לו יואב בחיוך. 'חבל שאין באנג', מתלונן אילן.
'די, תעזוב כבר 'תמכשיר הזה. אתה לא מבין שהוא הורג אותך?',
נוזף בו ירון. 'אתה נשמע בול כמו אישתי', אומר אילן בכעס.
'איזו מהן? הראשונה? השנייה? העכשווית?',שואל בזלזול יואב.
'כולן' אומר אילן, אומלל, 'כולן'.
אילן קם להשתין. הוא נכנס לתוך בית הקפה ומחפש שירותים. יואב
מארגן קססה חדשה, בעוד ירון מתרווח בכיסאו ועוקב אחרי האנשים
החולפים ברחוב. יואב מוסר לו אחת וממשיך לגלגל. ירון מדליק את
שלו ושואף בכוח, כשאילן חוזר מהשירותים, כולו נרגש. 'את סבא
משה מהקיבוץ, אתם זוכרים?'. יואב מרים את ראשו מהקססה. 'סבא
ירדני?', הוא שואל. 'כן, סבא ירדני', עונה לו אילן, חסר
סבלנות. 'מה איתו?', שואל ירון. אילן מתחיל לענות, 'הוא...',
'מת', אומר יואב וחוזר לקסס. 'אני יודע שהוא מת', אומר ירון,
'אבל מה פתאום הוא נזכר בו?'. 'זה בגלל ש...', מתחיל לענות לו
אילן, אבל יואב שב וקוטע אותו, 'מת, הסוטה הזקן הזה. מת'.
'סוטה למה?' מתעניין ירון. 'זוכר איך היה מחלק לילדים
סוכריות?', שואל יואב. הוא מסיים לגלגל שלושה פייסלים ומחלק
אחד לכל אחד מהם. הם מציתים את המגולגלות וממשיכים לדבר. 'אני
זוכר את הסוכריות', מסנן ירון, כמעט נחנק מהעשן. 'סוטה', קובע
שוב יואב. 'בוא'נה, איך אתה מדבר', מתפרץ עליו אילן, 'קצת כבוד
למתים'. 'כבוד? כבוד?', כועס יואב, 'אחרי מה שעשה, לא מגיע לו
שום כבוד. גם לא של מתים. 'הלו. הוא היה חבר טוב של סבא שלי',
אומר ירון באיום, 'דבר יפה'. 'אני יודע שהוא היה', אומר יואב,
'בגלל זה, חשוב לי שתדע'. הם שותקים לרגע ואז אומר ירון, 'נו,
תספר.' יואב מכחכח בגרונו ופותח בסיפור:
'זה היה בלילסדר של פסח שמונים וחמש. עכשיו, שתדעו, שאני זוכר
בדיוק את התאריך, כי באותו פסח זיינתי בפעם הראשונה'.
'אתה זוכר מתי זיינת בפעם הראשונה?', מתרשם אילן, 'בטח', עונה
יואב מחייך בגאווה, 'אתה לא?'. אילן מהסס ואחר כך עונה, 'לא',
הוא מתעשת ואומר, 'אבל אני זוכר עם מי ואיפה'. יואב מחייך
בזלזול, 'יופי לך'. 'זה סיפור על הזיונים שלכם או על סבא
ירדני?', מתפרץ ירון. אילן קופץ במקומו ומתיישר. יואב ממשיך
לחייך, מרוצה מעצמו. 'איפה הייתי? אה, כן. אז באותו פסח, הוא
היה כבר ממש זקן, אולי שמונים או משהו כזה, ונראה אפילו יותר
זקן. הוא בקושי ראה ולא שמע, אבל עדיין היית יכול לראות אותו
מטייל ברחובות הקיבוץ. אותו ואת סבתא בלומה שהייתה נוסעת על
הקורקינט שלה ודורסת אנשים'. 'זה לא היה קורקינט, זה היה
קלנועית', מתקן אותו אילן. 'what ever', אומר יואב וממשיך
בסיפורו, 'אז הוא היה בארוחה של הלילסדר וכרגיל חילק לילדים
סוכריות. מסביבו התאספו כמה עשרות ילדים, מחכים לסוכרייה שלהם
ומסביבם במעגל חיצוני היו ההורים שחיכו לילדיהם. אתם זוכרים את
החיוך המטומטם שהיה מרוח לו על הפנים?'. 'מה פתאום חיוך
מטומטם?', שואל ירון, 'היה לו חיוך נעים כזה, של זקן חביב',
'כן', ממשיך יואב, 'חיוך מטומטם של זקן. ANYWAY, עמדו שם, בין
שאר הילדים, גם הבנים של נורית גורן, זוכרים אותה? הייתה מטפלת
שלנו' נורית גורן', אומר אילן, 'בטח זוכר. אמא של אלון. 'כן.
זאת. היא עמדה עם הילדים שלה ליד סבא ירדני ו...תשמע, גבר',
הוא פונה אל אילן, 'הכי טוב, שבזמן שאני מדבר, שאתה תגלגל
בינתיים. או. קי?', הוא מעביר את הקססה אל אילן. זה, חותך
פילטר ומתחיל לגלגל. יואב ממשיך לספר: 'אז היא עמדה שם,
והאשמאי הזקן התקרב אל הילדים שלה ואליה. הוא התכופף ונתן לכל
אחד מהם סוכרייה ואז התרומם ודחף לנורית סוכרייה במחשוף של
השמלה שלה, בשקע שבין השדיים. עכשיו, אם אתם זוכרים את נורית,
אתם יודעים שהיה שם, ובטח עדיין יש, שקע גדול'. 'כן', אומר
אילן בחיוך, נזכר בנורית ובשדיה, 'קניון'.  'ומה היא עשתה?',
שואל ירון. נורית? היא לא התבלבלה לרגע והעיפה לו סטירה'.
'וואלה? לא נכון?!', לא מאמין ירון. 'כן!', קובע יואב. 'הרעש
של המכה, השתיק את כל החדר אוכל. כולם הפסיקו לאכול ולדבר
והתבוננו במופע'. הוא מפסיק את הסיפור, מחכה לתגובת חבריו שלא
מאחרת לבוא.
'וואלה?', אומר שוב ירון, 'סבא ירדני?, לא יכול להיות'.
'עובדה', עומר יואב, 'לא שמת לב שבסוף ימיו, אף ילד לא היה
מתקרב אליו?'. 'נכון', קורא אילן. 'ההורים לא הרשו להם. אחרי
מה שהוא עשה', אומר יואב, בטון של מנצח. 'מה אתה אומר?', ספק
אומר, ספק שואל ירון, 'ואני חשבתי שזה בגלל שהוא היה חולה',
'חולה מין, זה מה שהוא היה', אומר יואב, 'נו, יאללה', הוא פונה
לאילן, 'תארגן כבר פייסל'. אילן מעביר לו אחת וממשיך לגלגל,
'חבל שאין באנג', הוא מסנן. 'עזוב אותך מבאנגים, תקשיב לזה',
אומר יואב ומצית את הפייסל, 'שבועיים, אחר כך, נורית ובעלה,
ארנון, נפרדו ובקיבוץ אמרו שזה בגלל מה שקרה לה עם סבא ירדני'.
'הממזר הזקן הזה', מסנן ירון. 'מאותו יום, נורית הייתה מבקרת
בקביעות בביתו של סבא ירדני. למי ששאל, היא אמרה שהיא מנקה לו
את הבית וכולם חשבו שהיא עושה את זה כי היא מרגישה אשמה על
הסטירה שנתנה. מה שאף אחד לא ידע, ואני גיליתי במקרה, זה שהיא
לא באמת ניקתה אצלו'. 'אז מה היא עשתה?', שואל אילן. יואב לא
ממהר לענות. הוא מתרווח בכיסאו, מסתובב ומסמן למלצרית שתביא
עוד בירה לשלושתם. 'מה היא עשתה?' שואל שוב אילן. 'היא רקדה'.
'רקדה?', משתומם ירון. 'רקדה', חוזר יואב על דבריו. 'סתם
ככה?', 'בשביל כסף', עונה להם יואב, 'ובערום'. 'לא נכון. לא
יכול להיות', מופתעים השניים. יואב לא עונה להם ומחייך. 'אתה
עובד עלינו', ספק קובע ספק שואל ירון, 'זה נשמע לי , אפס,
מוגזם. איך אתה יודע?'. 'אני יודע כי ראיתי', אומר יואב ומחייך
כממתיק סוד. 'ראית? את נורית? רוקדת בערום?', לא מאמין לו
אילן. 'כן', אומר יואב. 'בערום?', שואל שוב אילן. 'אמרתי לך
שכן', מתעצבן יואב, 'כן. היא רקדה לפניו בערום. מה לא מובן
לך?'. יואב נשען בכעס לאחור. 'מה שאני לא מבין', אומר ירון
בשקט מתוח, 'זה איך אתה גילית את זה'. 'אתה באמת רוצה לדעת?'
שואל יואב בקול מסתורי. 'כן', אומרים ירון ואילן ביחד, 'כן!'.
'טוב', מתרווח יואב במקומו ומחייך, כמסתיר סוד, 'אני יודע את
זה כי הצצתי להם'. 'הצצת להם?' שואל/מסתייג אילן. 'כן', אומר
יואב, 'אבל רק במקרה, לא בכוונה', הוא ממהר להצטדק. 'כן. במקרה
נעמדת בחלון שלהם ובמקרה העיניים שלך נתקעו לה בשדיים', אומר
בציניות ירון.
'זה לא היה ככה', מסביר יואב, 'אבל אם תמשיך לדבר כמו שאתה
מדבר עכשיו, לא תשמע 'תסוף של הסיפור'. הוא מחכה רגע, מתעשת
וממשיך, 'חוץ מזה, שעכשיו תקבל עונש ומדלגים עליך בסיבוב. קח
אילן', הוא מעביר לאילן את הפייסל שלו. ירון מחייך. 'בסדר,
בסדר. יאללה, תמשיך'. יואב נראה מרוצה. תשומת לב חבריו חזרה
להתרכז בו. הוא מחכה שאילן יעביר לו בחזרה את הפייסל, לוקח
שאכטה ארוכה ומספר: 'אתם זוכרים את הקרב בלוטים שהיה לנו נגד
השכבה שמעלינו?'. 'היה לנו קרב כזה כל יום', משחזר אילן, 'כל
יום אחרי הלימודים'.'אני מתכוון לקרב הגדול, זה שפגעתי בו לגיל
מנור בעין'. 'יותר נכון להגיד, שכמעט הוצאת לו את העין', צוחק
ירון. 'שיגיד תודה', אומר יואב בטון ווכחני, 'הורידו לו על זה
פרופיל ובגלל זה הוא לא עושה עכשיו מילואים'. 'כן, רק שהוא
בקושי רואה בעין הזאת', עונה לו ירון. 'לא משנה', אומר יואב,
חסר סבלנות, 'אחרי הקרב, ברחתי מהאחים הגדולים של גיל. הם רדפו
אחרי בכל רחבי הקיבוץ. הצלחתי להתחבא מהם בדיוק מאחורי הבית של
סבא ירדני, וכשהסתובבתי לחלון, ראיתי את נורית, חצי ערומה,
רוקדת ומתפשטת'. יואב עוצר רגע, מניח לשני חבריו להתרשם. 'אחר
כך, בימים הבאים, פשוט עקבתי אחריה עד שהייתה נכנסת אליו הביתה
ומיד הייתי מתחבא מאחורי הבית, ליד החלון'. השלושה יושבים
ומעשנים בשקט.  'ואיך היא?', שובר אילן את השתיקה, 'אני מתכוון
איך היא רקדה?'. 'אתה מתכוון איך היא בערום', אומר יואב, 'היא
הייתה אז, ואני מדבר איתך על לפני מעל 15 שנה, שמנמנה'.
'שמנמנה זה טוב?', שואל אילן. 'שמנמנה זה שמנמנה', עונה יואב,
'לא רזה, אבל גם לא שמנה. מלאה. סקסית'. 'אז זה טוב', קובע
אילן. 'טוב למי שאוהב שמנמנות', אומר ירון, 'ומסתבר שסבא ירדני
אהב'. הוא פונה אל יואב ומעביר לו את הפייסל, 'והוא שילם לה?',
'כן', עונה יואב. 'על ריקוד?'. 'כן', עונה שוב יואב. 'בלי לגעת
בה?', שואל אילן '"מירו דקה טאדה"', אומר יואב. 'מה זה?' שואל
אילן, מופתע. 'מבטים זה בחינם', עונה לו יואב, '"מירו דקה
טאדה"'. 'אה', אומר אילן, 'טורקית', 'יפנית', אומר יואב. 'סבא
ירדני דיבר יפנית?', 'מאיפה לי לדעת?', מתעצבן יואב. 'אתה אמרת
את זה', עונה לו אילן. 'לא נכון. אני אמרתי שמבטים זה בחינם
והתכוונתי שבטח שהוא נגע בה', חותם את הוויכוח יואב.
'בכל הגוף?', ממשיך אילן לשאול. 'בכל הגוף'. 'גם בשדיים?'.
יואב פונה אליו בחיוך מלגלג, 'תנסה רגע לדמיין לעצמך את נורית
בערום. מה אתה רואה? בוא אני אעזור לך, אתה רואה בעיקר שדיים'.
'אז הוא נגע לה בשדיים?', 'בטח, נו. ולא רק נגע, חפן.'
'והיא?', מתערב ירון. 'מה, היא?', מתבלבל יואב. 'היא נגעה בו?'
שואל ירון. יואב מופתע, 'הוא היה מעל שמונים ו...', 'אז מה?',
'אז בגיל שמונים, המערכות כבר לא ממש מתפקדות', אומר יואב.
'בטח שמתפקדות', מתפרץ אילן, תראה את אברם...' יואב קוטע אותו
מיד, 'ואל תיתן לי את הדוגמא של אברהם אבינו, למה הם לא ידעו
אז איך לספור'. 'אני דווקא התכוונתי לאברם מהמכולת', אומר אילן
בשקט. 'אברם מהמכולת?', מופתע יואב, 'מה איתו?', 'יש לו ילד
קטן'. 'אז מה?', לא מבין יואב. 'והוא זקן'. 'נו?', 'מה, נו?',
'נו, מה אתה רוצה?', 'אתה לא רואה?' 'מה יש לראות?', מתעצבן
יואב, 'קודם כל זאת ילדה והיא בת תשע, והוא, אברם, עוד לא בן
שבעים אפילו, ככה שגם אם ניקח בחשבון את הקיצוניות הכי גדולה,
עדיין זה יוצא, שהוא עשה אותה בגיל שישים'. יואב מסיים את רצף
הדיבור ונושם נשימה עמוקה. 'וזה לא זקן?', חוזר ושואל אילן,
'זה לא שמונים', חותם את הוויכוח ירון וחוזר לשאלה המקורית,
'היא נגעה לו, או לא?', 'אני לא ראיתי שנגעה', עונה יואב.
המלצרית מגיעה אליהם ומניחה על השולחן שלוש בירות חדשות. היא
אוספת את הכוסות הישנות והולכת מהם. הם עוקבים אחריה, מתרחקת
אל תוך בית הקפה. 'כוסית', נותן לה יואב ציון. 'כוסית', חוזר
אחריו אילן. 'גם לא היה לי הרבה זמן לראות הכל', חוזר יואב
לסיפורו, 'רוב הזמן הייתי עסוק בלא להתגלות. התחבאתי מאחורי
שיח גדול, של הצמח הזה, שהפרחים הכחולים שלו נדבקים לחולצה.
זוכרים?', 'בטח', אומר ירון, 'בכל הקיבוץ היו מפוזרים שיחים
שלו. היינו זורקים לתוכו את צפריר כל פעם שהיה עובר לידינו,
זוכר אילן?', 'כן', מחייך אילן, 'זה היה כמו הספורט הלאומי
בשבילנו', 'גם בשבילו', אומר ירון. 'כן', חוזר אחריהם יואב,
חסר סבלנות להמשיך בסיפורו, 'גם בשבילו. בכל אופן, יום אחד
הייתי מאחורי השיח הזה, מציץ להם מהחלון ופתאום שמעתי את אמא
שלי ואת אמא של איילת רוזן מדברות ביניהן. הן עברו בשביל שליד.
מרוב פחד, זזתי ופגעתי בחלון. ראיתי את נורית מסתכלת בבהלה אל
החלון וברחתי משם.
לא הייתי בטוח שהיא ראתה אותי, אבל גם לא חיכיתי בשביל לבדוק
את זה'. יואב שוב משתתק. הוא מוציא סיגריה, מדליק אותה ושואף
ממנה בכוח. ניכר בו שזיכרון האירועים מרגש אותו שנית. האחרים
מחכים עד שיחזור לדבר. 'זאת הייתה הפעם האחרונה שהצצתי להם.
יותר לא העזתי. מאז, במשך תקופה ארוכה, נמנעתי מלפגוש את נורית
ברחובות הקיבוץ, עד שהיא נעשתה המטפלת שלנו'. 'מה אתה אומר?',
אומר אילן, מלא הערכה, 'נורית שלנו. תמיד ידעתי שיש לה את זה.
תשמע, כל הכבוד לך'. לעומתו, ירון עדיין סקפטי. הוא פונה אל
יואב, 'מה פתאום נזכרת בזה עכשיו?', 'אני? זה הוא שנזכר בסבא
ירדני' הוא מצביע אל אילן. 'זה מה שניסיתי להגיד לכם מההתחלה,
כשהלכתי קודם לשירותים, ראיתי שם כתובת על הקיר מול העיניים של
מי שמשתין, מעל הניאגרה: "אין על הסוכריות של סבא משה"'. 'די.
לא נכון', אומר ירון. 'כן'. 'כאן, באמסטרדם?', 'אתה יכול ללכת
לבדוק בעצמך, אם אתה לא מאמין לי', נעלב אילן. 'לא, לא, אני
מאמין לך, רק שתודה שזה נשמע מוזר'. הם יושבים בשקט כמה זמן
ואז שואל יואב, 'באיזה שפה, זה היה כתוב?'. 'בעברית', אומר
אילן, 'למה?', 'סתם, חשבתי איך מתרגמים את זה לאנגלית'. הוא
מנסה לתרגם, '"there's nothing like grandpa Moshe's
candies"', כשירון מסנן אחריו, 'לא מבין את הנוצרים האלו'. שני
האחרים מסתובבים אליו, מופתעים. 'מה יש פה להבין?', שואל יואב.
'לא מבין אותם', קובע שוב ירון. 'מה יש לך?', שואל אילן, 'על
ישו שמעת?', 'בטח שמעתי', מחייך ירון, 'הבן של מרים (מלעיל)'.
'מרים (מילרא)', פוסק יואב, 'מריה הבתולה'. 'אז אם אתה מומחה
כזה גדול לבתולות', מתפרץ ירון, 'תסביר לי איך זה שהם לא בדקו
לפני כן וראו שזה ממש לא עובד, העניין הזה עם יום ראשון?'. 'לא
עובד?', אילן מבולבל. 'אף אחד לא עובד כאן ביום ראשון',
'נכון', עונה לו ירון, 'בעיקר השפה'. 'השפה?', מצטרף יואב
בגיחוך. 'כן, השפה, השפה', מתעקש ירון, 'תראה, "שבת שלום", זה
ביטוי נהדר. מחליק על הלשון כמעט כמו חרוז. תגיד את זה'. יואב
מנסה, '"שבת שלום"'. 'נכון?', שואל ירון, 'ועכשיו תנסה את זה
עם ראשון'. 'ראשון... ראשון שלום'. 'אתה רואה', אומר ירון בטון
של מנצח, 'לא עובד. עכשיו תנסה את זה, "ערב שבת"'. אילן מנסה,
'ערב ראשון?'. 'לא מסתדר!' קובע ירון.
'וואלה' מתלהב אילן, 'וגם "שומר שבת" ושומר ראשון ו"שבת מלכה"
וראשון מלכה וגם "מוצאי שבת" ו...', 'לא!', פוסק ירון, '"מוצאי
ראשון" מחליק נהדר. "מוצאי ראשון" זאת לא דוגמא טובה. כל השאר
לא עובד. "מוצאי ראשון", כן. תחשוב, לא לעבוד בארץ גם בראשון'.
'נכון', מסכים איתו אילן.
הוא שותק רגע ואז שואל בהיסוס, 'תגיד, אולי באנגלית זה נשמע
יותר טוב?'. יואב מחייך בהנאה, כאילו חיכה לרגע שבו יוכל להגיד
את המשפט הזה והתאמן עליו בבית, 'כל דבר באנגלית נשמע יותר
טוב'. 'נכון', אומר ירון. 'נכון', אומר גם אילן, 'וגם בצרפתית
ובספרדית ובאיטלקית ובגרמנית...', 'לא!', קוטע אותו בחדות
יואב, 'לא! בגרמנית לא. שום דבר לא נשמע טוב בגרמנית. אבל
בהולנדית כן!'. 'נכון', מסכימים שני חבריו, בהולנדית, הכל נשמע
יותר טוב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
משום מה יש
תחושה שמחרימים
את שממית. אבל
כל מי שמחרים
שממיות ביתו
יהיה מלא
זבובונים
ויבחושים כחול
על שפת הים.

שממית מלכת
הרשת, על ספת
פרויד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/8/01 4:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דור טוקר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה