התמוטטתי על הקיר בכבדות, לא היו לי יותר כוחות.
אני נזכר בפעמים שנהניתי מהאוכל אבל לא רצתי להקיא אחר-כך,
ואני מתגעגע. הדברים האלה תמיד קורים לי! זה ממש לא פייר.

אתמול הייתי במסיבה גדולה באיזה מועדון של הומואים בתל אביב.
מסיבה גדולה, יפה ומושקעת. כמו שצריך. היתה בעיה אחת - האנשים
שם. כל אחד יותר יפה מהשני. לעזאזל עם הקהילה שלנו! אני שונא
אנשים שנראים טוב, ועוד מרגישים טוב. אני לא יכול לשאת את זה,
פשוט לא יכול, אז חזרתי הביתה, חצי הולך חצי רץ, הרגשתי שאני
חייב, אבל פשוט מוכרח, לרזות עוד ועוד. ניגשתי בריצה לאסלה,
והנה הכל יצא. הכל, כל התחושות הנוראיות שאפפו אותי הערב, כל
הדיכאון של החודש האחרון בגלל אופיר, הכל יצא, ושיחרר אותי.

אופיר נפרד ממני לפני חודשיים, אך אני עדיין לא התגברתי. אופיר
היה האהבה הגדולה שלי בחיים, היחסית קצרים שלי, ולא יכולתי
לסבול את המחשבה שאני כבר לא יכול לגשת אליו בלילה ולחבק אותו
כשקר. אני כבר לא יכול לדבר אתו ולבכות כשצריך, יחד אתו, באותו
הלב, באותה הנשמה. כל זה כבר מאחוריי, ושום דבר שאני אעשה לא
יכול להחזיר את הגלגל אחורה.

אופיר חשב שבגדתי בו. יום בהיר אחד הוא פשוט התקשר אלי ואמר
לי: ''איתי, אתה בוגד בי, נועם אמר לי, ואני לא רוצה לראות
אותך שוב בחיים שלי". וככה הסתיימה מערכת היחסים הנפלאה שלי
אתו. ואני פשוט לא הבנתי, למה שנועם יעשה דבר כזה? האם אהבה של
אדם אחד לשני יכולה לגרום לכזה שקר נוראי? אתה תמים, אמרתי
לעצמי וגיחכתי. אתה תמים כמו ילד בן שלוש. אתה לא יודע שהאנשים
בעיר הזאת הם נוראים? הם יוצאים בלילות כמו חיות טרף ורוצים
לצוד אותך, את כולם. לא יכולתי כבר לחשוב על עצמי בצורה הזאת,
אז פשוט הפסקתי לצאת. לא עם חברים ולא עם משפחה. נסגרתי בביתי
כל ערב והקשבתי לשירים של אתי אנקרי. המוסיקה לפעמים החזיקה
אותי כל-כך, שהיא עצרה אותי מלפגוע בעצמי. התקווה שמשהו חדש
יבוא וימחק את כל מה שעבר, כמו גלים שמחליקים את החול, ואם
עשית צורה בחול או הטבעת בו רגליך, הכל יימחק וישוב להיות
גולמי וחסר צורה, פשוט אחד - ללא שוני וללא חריגות. יצאתי
מביתי אחרי חודש בערך, אך לא יכולתי להסתכל בעיני האנשים
ברחוב. הרגשתי לא רצוי ומיותר, כמו שרק אני יודע להרגיש.

'אמא, זה אני - תפתחי את הדלת'.
דפקתי על דלת בית הורי היקרים, שכמובן לא ידעו עלי כלום. לא
רציתי להמשיך לגור בעיר הנוראה הזאת, רציתי קצת שקט.
'איתיוש! מה נשמע חמוד?' אמי פתחה את הדלת ונתנה לי שלוש
נשיקות על כל לחי. 'ממש לא הבנתי למה אתה מאחר, חברת ההובלה
הגיעה לפה כבר מזמן! אוי, מה יש לך על השפתיים? הפצעים האלה
שוב? אני אומרת לך איתיוש, אתה חייב להתחיל להשתמש בקרם הזה!
הוא פשוט פועל כמו קסם! אוי, סיפרתי לך שאני מופיעה אצל רבקה
מיכאלי? כן, כן! אני מתראיינת אצלה בנוגע לילדים שסובלים
מפטרת'. תאמינו לי, את כל זה היא אמרה בנשימה אחת, ככה אמא
שלי.

ירדתי למרתף, חדרי החדש. הכל כבר היה מסודר, תודה לאל. הרצפה
הבריקה מאקונומיקה, ואני התיישבתי על המיטה. מה אני הולך לעשות
עכשיו? אני חייב קודם כל למצוא עבודה חדשה, מכיוון שעזבתי את
העבודה בעיר הזוועתית הזאת. אני אתחיל לחפש משהו מחר, על
הבוקר. אבל עכשיו, עכשיו בא לי קצת להתפנק. התקשרתי לעירית,
ידידתי הנאמנה. האדם היחיד בעולם כולו שידעתי שיאהב אותי תמיד
ויתמוך בי תמיד. 'אהלן, עירית?'

כמעט התחרשתי. 'א-י-ת-י-ו-ש!!! מה קורה איתך? למה לא שמעתי ממך
השבוע? כבר יום שישי, ואתה יודע שאני עסוקה בימי שישי'. 'אני
יודע כפרה, פשוט עברתי דירה השבוע, אז לא היה לי זמן להתקשר',
נאנחתי בשמחה. מאושר לדעת שהיא עדיין חיה ונושמת, שיש לי מפלט
עדיין.

'וואלה? עברת דירה? לאן?' היא התפעלה, בטח חשבה שעברתי לאיזו
וילה בסביון.
'למרתף בבית של ההורים'.
'למה? הדירה שלך פונתה או משהו?'
'עירית, את לא מבינה שלא יכולתי להישאר שם? האנשים שם הרסו
אותי, שחטו את נשמתי והפקירו את גופי. אני לא יכול יותר עם
ההמולה. אני צריך כרגע קצת שקט'.
'חמוד, אני מבינה אותך לגמרי. טוב אני חייבת לרוץ, נראה אותך
השבוע?'
'אני מקווה. ביי חמודה.'
'ביי', והשיחה נותקה.

כבר הרגשתי יותר טוב, לפחות אדם אחד מבין אותי ולא שופט אותי
כמו כולם. נשכבתי על הספה ונזכרתי בימי שישי, בהם אני ואופיר
היינו נוהגים לצאת למסעדת יוקרה, ואז לעבור למועדון ולרקוד עד
השעות הקטנות של הלילה. ואז, כמובן, הוא היה אומר לי שהוא אוהב
אותי ולוקח אותי הביתה בזרועותיו, מנשק אותי ועושה איתי אהבה
עד הבוקר. בשבת היינו ישנים ומתעוררים בצהריים לפיקניק של שבת
ליד הירקון.

התעוררתי כעבור שעתיים, הבנתי שהחלומות שלי בהקיץ התחלפו
בחלומות אמיתיים. קמתי מהמיטה והתפשטתי לאט. כמה אני שונא את
הגוף שלי, חשבתי, וכמה אני סובל מזה. נכנסתי למקלחת הצמודה
במרתף, ושטפתי את עצמי. יש לי מנהג לשיר במקלחת. והשיר שאני שר
הוא בדרך כלל תואם למצב רוחי, והוא של אתי אנקרי:
'מכל הפרידות בעולם
לא כל מעגל נשלם.
ויש בי הרבה סימנים
שבאתי משם.
ואם אתה רואה פנים ממקום אחר
זה לא מה שבחרתי
זה מה שהלב זוכר.'

'שלומית, האוכל מצוין. אז איתי, ספר לי בני, מה נשמע?'
בסדר אבא. האמת, אני מתכוון להתחיל מחר לעבור על העיתונים. אני
רוצה למצוא עבודה חדשה'.
'למה עזבת את הישנה? היית בתפקיד בכיר ביותר, לא? אני לא הייתי
עוזב'.
'ואני כן עוזב. העבודה פשוט לא התאימה לי. מה גם שעכשיו אני לא
גר שם יותר, אז בכלל אני מתבלגן עם זה, וחבל'.
'טוב, שמואל, תן לאיתיוש לנוח ולאכול, הוא עבר שבוע מאוד
מעייף! איתיוש, נכון שאתה רעב? הנה חמוד, הכנתי לך את השניצלים
שאהבת תמיד. אתה זוכר שמוליק, כשהוא היה חוזר מהצבא, ולוקח
איתו את כל מלאי השניצלים שהכנתי? אבל אז היית בתת תזונה, ללא
ספק! אלוהים ישמור ויציל את החיילים המסכנים האלה עם כל
קופסאות השימורים משנת הלא יודעת מה שדוחפים להם לפה. אני
בטוחה שזאת הסיבה שהמצב בארץ ככה'.
'שלומית, את לא יודעת על מה את מדברת! במצב הזה אשמים רק
המתנחלים! והשמאלנים! והש''סניקים!' אבא שלי האדים.
'תירגע שמוליק, נגמרה לנו התרופה ללב שלך! אתה רוצה לקבל עוד
פעם התקפת לב כשכל המרפאות סגורות?'

עזבתי את השולחן ולקחתי אתי כוס מיץ. מעדתי במדרגות והיא נשפכה
לי על כל החולצה. 'אוף!!, כוס מחורבנת'. ניסיתי לנגב את עצמי,
אבל שפכתי את כל המיץ על הנעליים שלי. עצרתי ורצתי לשירותים,
דחפתי אצבע והקאתי. נצמדתי לקיר בישיבה על הרצפה, והתחלתי פשוט
לבכות. אני לא יכול יותר, אני פשוט לא יכול יותר. למה דווקא
אני צריך לעבור את כל זה? למה??? חשבתי פתאום על כל הרגעים הכי
משפילים שלי בזמן האחרון, על איך שאופיר עזב אותי פתאום, על
איך שבעל הבית שלי קרא לי מתרומם ואמר לי שאני עף מה-'בית
זונות' שלי תוך שבועיים מקסימום, איך ילד ברחוב הצביע עלי וצחק
עם החברים שלו, כנראה שהוא ראה אותי עם אופיר. טיפסתי על
מיטתי, ופשוט נרדמתי.

'בוקר טוב איתיוש! יש לך אורחת!' אמא שלי העירה אותי.
טל, אחותי הקטנה בת ה-8, קפצה עלי.
'איתי!!! לא ידעתי שאתה בבית! איזה כיף!'
'חמודה שלי, מה נשמע? איך התגעגעתי אליך'.
'איתי, היום אני לא עושה כלום! בוא נלך ללונה פארק! בבקשה
בבקשה בבקשה?'
ממילא אני לא אמצא עבודה בחיים, חשבתי. למה שאני לא אבלה יום
של כיף עם אחותי?
'בסדר, טלו'ש, רק תתלבשי ותני לי להתארגן'.
'יש!!!' אחותי יצאה בתרועות שמחה ורצה למעלה.
התלבשתי מהר ועליתי למעלה. ארוחת הבוקר כבר חיכתה לי, חטפתי
פנקייק ויצאתי לקרוא לאחותי. היא ירדה בריצה מטורפת במדרגות,
ואני הרמתי אותה באוויר ברגע שהיא הגיעה למטה, שנינו צחקנו
בקול.

'שמוליק, איזה חמודים הם! אתה חייב לראות את זה'.
אימא שלי ניגשה לעברי והעבירה לי 300 שקל. 'אל תחסוך, תיהנו!
ביי טלינקה, אל תהי שובבה ואל תעשי בושות לאחיך'. יצאנו לדרך
והגענו ללונה פארק. המקום היה יחסית ריק. 'טלו'ש, המקום יהיה
רק שלי ושלך היום!' אחותי קפצה כל הדרך לפה ועכשיו היא קפצה
עוד יותר.
נכנסנו וקנינו אוכל, עלינו על כמה מתקנים, ונחנו. אחותי רצתה
שאני אעלה איתה על איזה מתקן משעמם, אבל אני אמרתי שאני אחכה
לה בחוץ. התיישבתי על הספסל בחוץ, ופתאום ראיתי מישהו ניגש
אלי.

'נעים מאוד, אני רונן', הוא שלח יד גדולה ולחץ את שלי.
'אני בעל סוכנות דוגמנים, ולא יכולתי שלא לשים לב לפוטנציאל
האדיר שיש לך! בן כמה אתה? ואיך קוראים לך?'
הייתי בשוק. '24 עוד חודש, וקוראים לי איתי', אמרתי בגמגום קל.

'אתה נראה בן 18 ממש! אני רוצה שתבוא לאודישן. הנה הכרטיס שלי,
תתקשר אלי מתי שיהיה לך נוח. אני אומר לך, חבל לך על הזמן!'
ואז הוא הלך משם, משאיר אותי עם כרטיס ביקור מפואר ביד, ופה
פעור לרווחה. אחותי יצאה מהמתקן בהתרגשות, ואז היא אמרה שהיא
כבר עייפה ורוצה הביתה אם לא אכפת לי.
'מה פתאום חמודה. בואי תני לי לסחוב לך את הבובות שלך'.
היא נתנה לי יד והתחילה לספר לי מה היא עשתה ומה היא ראתה ובמה
היא זכתה, ואני בשלב מסוים הפסקתי להקשיב, והתחלתי לחשוב לעצמי
על מה שרונן אמר לי היום. מוזר, שדווקא האדם שהכי שונא את
גופו, יוזמן לאודישנים לסוכנות דוגמנים. החלטתי שאני הולך על
זה. כסף טוב, ומה יש לי להפסיד?

ביום שני, אחרי שפגשתי את עירית על קפה ועוגה במקום נחמד,
התקשרתי לרונן.
'שלום, אני מדבר עם רונן?'
'כן'.
'שלום רונן. מדבר איתי, הבחור שפגשת בלונה פארק'.
'כן כן, איתי! מה שלומך?'
'בס...' התחלתי להגיד, אך הוא קטע אותי.
'אז החלטת לבוא לאודישנים, מה? ובכן, יש לי במקרה היום בערב
זמן פנוי, בוא אלי לכתובת שרשומה על כרטיס הביקור. והבא ארבע
תמונות פספורט שלך בבקשה. וגם תמונת גוף אם יש לך, ואם אין לך,
תדאג שתהיה לך. צ'או'.

הכנתי את הכל, ונסעתי לכתובת שהיתה רשומה. הגעתי לבניין גדול,
שעליו היה רשום: 'רונן, סוכנות דוגמנים' בגדול. נכנסתי, ובקבלה
מזכירה עם ציפורניים ענקיות ושיער ארוך ושחור שאלה אותי אם יש
לי תור.
'לא יודע. דיברתי עם רונן והוא אמר לי לבוא'.
'אתה איתי אם ככה?'
'כן', אמרתי.
'אז 'כנס לדלת השלישית משמאל, בהמשך המסדרון. רק את התמונות
שלך אני צריכה שתשאיר פה, ותמלא את הטופס הזה'. היא חטפה ממני
את התמונות ודחפה לידי טופס שהתבקשתי לרשום בו את פרטיי
האישיים.

נכנסתי לחדר שאליו היא אמרה לי להיכנס. הגעתי לחדר המתנה נחמד.
'איתי, בוא כנס', שמעתי את קולו של רונן קורא לי.
נכנסתי לחדר נוסף, ומיד אור חזק שטף לי את הפנים. היו שם לפחות
שלושה צלמים, ורונן ישב על כיסא עם כוס שתיה בידו.
'איתי! שלום לך! הנה קח לידך מהמגש שוקולדים, ולי יש כבר
בשבילך מיץ תפוזים. אתה אוהב מיץ תפוזים?' הוא קם אלי במהירות
והושיט לי את הכוס. הנחתי אותה לצדי והתיישבתי.
'אם ככה, איתי, ספר לי על עצמך'.

'אני בן 24, אוהב מוסיקה. עד לא מזמן עבדתי בעלית בתור מנהל
שיווק, ו-'
'יופי, יופי! גם חתיך וגם עם ניסיון! בוא תעמוד מול המצלמה,
ותוריד את החולצה אם לא אכפת לך. יש לנו חולצה בשבילך על הכיסא
שמה בפינה.'
ניגשתי לכיסא שם והרמתי חולצת לייקרה עם פסים שנראתה מאוד
יקרה. לבשתי אותה ועמדתי מול המצלמה.
'יופי! תזוז לצד. תעשה פרופיל, יופי!' הצלמים אמרו לי איך לזוז
ואיך להסתכל, ועברה כבר רבע שעה.
'אוקיי!' אמר רונן 'מספיק. יש לנו תמונות שלך, ואני לא צריך
אותן כי אני כבר מקבל אותך לעבודה. הנה משהו קטן שיהיה לך
בשביל לקנות לעצמך קצת בגדים יפים, הרי כל דוגמן צריך להיראות
אופנתי, אתה לא חושב?' הוא התחיל לצחקק ודחף לידי צ'ק במעטפה.
יצאתי משם אחרי שהתלבשתי, ופתחתי את הצ'ק באוטו.

היו שם 12,000 שקל. בשביל רבע שעה! לא האמנתי למראה עיניי.
כנראה שאני באמת יכול להרוויח הרבה מהדבר הזה.
חזרתי הביתה, ומיד צנחתי למיטה. למחרת קיבלתי שוב טלפון מרונן,
הוא רצה שאני אבוא ליום צילומים עם עוד דוגמנית. נסעתי לשם,
וברגע שנכנסתי רונן חיכה לי ולקח אותי החוצה.
'הנה מפתח של דלת אחורית. זאת הכניסה של הדוגמנים. כנס משם
בפעמים הבאות'. הוא נתן לי מפתח קטן וליווה אותי לדלת צדדית.
נכנסתי לחדר יפה עם מזכירה צעירה שישבה שם.
'מירי, תביאי לי קפה ותקראי לעדי', רונן צעק אליה מהחדר הסמוך,
שהתברר שהיה חדר הצילומים הראשי. היה מדובר בחדר גדול, עם הרבה
אנשים שהסתובבו בו כל הזמן. מהר הפשיטו אותי ואת עדי, בחורה
נחמדה שאיתה הייתי צריך לעשות תנוחות אינטימיות ביותר למול כל
המצלמות והתאורה. שעתיים ככה הצטלמנו, עד שזה נגמר ויכולתי
להתלבש בחזרה.

'איתי, חכה לי בבקשה במשרד שלי לפני שאתה הולך'.
נכנסתי למשרד שלו והתיישבתי. רונן נכנס אחרי וסגר את הדלת.
'איתי, עבודתך היום הייתה מעולה. אני מאוד מרוצה ממך
ומהפוטנציאל שלך. אני חייב להגיד לך, שעולם הדוגמנות הוא עולם
קשה וקשוח, ולך יהיה יותר קל להתמודד מולו אם תחשוב בהיגיון על
כל מיני דברים', הוא התקרב אלי. 'אם תבין איך להתקדם פה, יהיה
לך מאוד קל להרוויח כסף טוב ומהר'. הוא העביר יד על הישבן שלי,
ואני קפצתי בבהלה.
'מה אתה עושה?' אמרתי לו מהר.

'איתי, אני חושב שאתה יודע מה אני עושה. בחייך, אתה יודע שאני
רק רוצה לעזור לך. זה יעזור לך, מבטיח. ועוד תקבל בונוס
אחר-כך'.
'אבל מה בדיוק אתה רוצה לעשות?' אמרתי בשקט.
הוא התקרב אלי ונישק לי את הצוואר לאט, והמשיך לכיוון החולצה
שלי. הוא פרם את כפתורי החולצה ונישק לי את החזה. פלטתי אנחה
לחוצה. פתאום הוא כופף אותי, הוריד את מכנסיי ותחתוניי, ותוך
כמה שניות הלביש קונדום על עצמו וחדר אלי בחוזקה.
צרחתי כמו שבחיים לא צרחתי. הרגשתי שאני עומד להתעלף מרוב כאב.

'אתה אוהב את זה נכון?'

ואני פשוט הייתי המום מהכאב. ככה חמש דקות, עד שהוא גמר. עיניי
התמלאו בדמעות, ולא הבנתי מה קורה לי. הוא יצא מהר ממני ונתן
לי להתלבש בחזרה. 'מחר תקבל את הכסף', אמר ויצא מהחדר במהירות.
נשארתי על הרצפה, מדמם וכואב. עזבתי את המקום אחרי חצי שעה
ונסעתי מהר הביתה. הגעתי בשעת לילה מאוחרת, אך אמי הייתה ערה.
'איתי. חיכיתי לך. היה לך טלפון היום מאיש בשם אופיר, והוא
השאיר לך הודעה בסלולרי שהוא מצטער ורוצה שתחזרו להיות ביחד.
מה פירוש הדברים האלה?' עיניי נפערו בחלחלה, ועמדתי שם כאילו
ראיתי רוח רפאים.

'אז ככה, אה? אני מגדלת אותך ונותנת לך הכל! ואתה! אתה הומו
מסריח?! זה מה שיצא ממך?!' היא צעקה והתחילה לבכות. 'איך יצא
מן הבן שלי כזה דבר?' היא הסתובבה אל הקיר, וניפצה מנורה אחת
שהייתה ליד הספה, ואני פשוט עמדתי שם. לא ידעתי מה להגיד או מה
לעשות. 'עוף מהבית שלי! אני רוצה שתלך לכל הרוחות! אתה לא הבן
שלי יותר! אין לי בן!' והיא רצה החוצה בבכי. ירדתי למרתף,
והבנתי שאין לי יותר מה לעשות פה. לקחתי את כספי ורכושי היקר
ונסעתי משם. נסעתי ונסעתי, ופתאום, פתאום הבנתי לאן אני נוסע.
אני נוסע לאופיר שלי.

יצאתי מהאוטו במהירות, והשעה הייתה כבר 3 לפנות בוקר. רצתי
במעלה המדרגות ודפקתי על הדלת בחוזקה. 'אופיר! אופיר זה אני
תפתח לי בבקשה! אני מצטער אופיר אני אוהב אותך!'
הדלת נפתחה והוא הסתכל לי בעיניים בשמחה.
'גם אני אוהב אותך איתי. אני מצטער שהאשמתי אותך במשהו שלא
עשית. נועם שיקר לי כל הזמן כי הוא רצה אותי לעצמו, אבל אני
הבנתי שאני אוהב אותך יותר מדי ואני לא יכול להרשות לאף אחד
להפריד בינינו.'
חיבקתי אותו בחוזקה ושנינו התחלנו לבכות. נכנסתי למיטה ישר
בעייפות, וחיבקתי אותו.
'אני יכול להיות חבר שלך, איתי?' אופיר שאל אותי.
הסתכלתי עליו.
'אני הולך לישון. אני אוהב אותך אופיר שלי'.

נרדמתי בזרועותיו.