הכל התחיל בכיתה ח'. התיידדתי עם יאיר, ילד נחמד וחברותי
מהכיתה.
זה התחיל דרך חבר משותף, אסף, והמשיך למפגשים שלאט לאט הפכו
אותנו לחבורה.
אני, יאיר אסף ועידן, עוד חבר מהכיתה. בוא נתחיל בזה שלי
קוראים פלג, אני בן 15 ואני הומו. ההצהרה הזאת - כמה כוח יש
בה, וכמה חסרת חשיבות היא. סך הכל נטיה מינית, לא משהו. אבל
בכל זאת, הסבל לא יכול שלא להשחית את הכל בדרכו ללב.
יאיר היה הטיפוס, שאני תמיד מתאהב בו- ביישן, צנוע, שקט ויפה
תואר. הוא באמת היה ילד יפה, פשוט מדהים. כל תו בפנים שלו
הקסים אותי וכל פעם, כשמבטינו נפגשו, קצת נרעדתי.

בערך חודשיים, עד קצת אחרי חנוכה, עשינו הכל ביחד. נפגשנו
בשבתות, מכיוון שאנו דתיים. ישנו אחד אצל השני, כל החבורה
כמובן. הלכנו לסרטים, לבאולינג, לבריכה, ממש לכל מקום אפשרי,
וכך יצא שאני ויאיר נפגשנו המון והפכנו לחברים ממש טובים.
הרגשתי משיכה בלתי מוסברת אליו, כאילו אני לא יכול להפסיק
להסתכל עליו, גם כשהסיכון שהוא יתפוס אותי גדול. אבל בכל פעם
שמבטי נח עליו, עטף אותי אושר מוזר, כמו הילה מבודדת, שגורמת
לריחוף ושמחה לא רצונית.

התחלתי לנסות להרשים אותו בכל מיני דרכים קטנות, בעיקר בדרך של
האופי, מכיוון שלא אהבתי את איך שאני נראה. היתה לי בעיה קשה
עם הגוף שלי, ושנאתי את איך שנראיתי באופן קיצוני, כנראה בגלל
שגדלתי כילד שמן ולמרות שהייתי רזה עכשיו, משהו במחשבה שלי
עוות. דיברתי איתו יותר מהרגיל, וגם הזמנתי אותו לישון אצלי
כמה פעמים. הרגשתי, שככל שאנחנו נעשים חברים טובים, אני  נסחף
יותר ויותר למערבולת של רגשות, שלא ממש הבנתי. אבל אני לא
אידיוט, והתחלתי להבין את פשר הרגשות האלה והבלבול שנותר
אחריהם.

הבנתי, שאני מאוהב. ביאיר. התחלתי להתקרב אליו קצת יותר, עד
שהגעתי למצב, שאני והוא היינו החברים הכי טובים מתוך החבורה.
אבל, כמו שציינתי קודם, יאיר הוא אדם מאוד נחמד וכנראה שלא רק
אני רציתי את חברותו. פתאום שמתי לב לפעמים, שבהם הוא מדבר עם
מישהו אחר, וזה התחיל לדגדג לי את קצות העצבים, אבל בינתיים
התעלמתי מזה, מה, אני אגיד לו עם מי לדבר? אני לא כזה פריק, לא
יכול להיות. התחלתי לנסות למצוא סיבות להתקשר אליו, וממש
התקרבנו, אבל לאט לאט, כמו מחלה מסתורית שמתפשטת, התחילה לאפוף
אותי עצבות. בהחלט לא היה ניתן להגיד, שהייתי מרוצה.

יש לי אחות בת 32, עפרה, שהיא הבכורה וחיה כבר 10 שנים עם בת
זוג לסבית וגם יש להן שני בנים, שנולדו ממש בחופש הגדול
האחרון. עפרה סיפרה לי פעם על ילדה, שהיא היתה מאוהבת בה מאוד,
כשהיא היתה בגיל שלי, ועל הכאב העז שהיא חוותה, כשהילדה הזאת
נסעה לשליחות לכמה שנים בארה''ב, ועפרה הבינה שהיא לא תוכל
לראות יותר אותה. פתאום הבנתי, שאני לא רוצה לאבד את יאיר,
ונתפסתי לזה, כמו שרק אני יודע להיתפס לדברים.

יאיר דיבר הרבה עם עידן בזמן האחרון, צחק ופטפט בשעת התפילה
היומית שלנו בבית הספר בבוקר. אותי העביר המורה ממקומי ליד
יאיר, למקום מרוחק, כנראה בגלל שלא הפסקנו לדבר. תפסתי את עצמי
מתעב את עידן על כך, ומקנא בו כל-כך. תהיתי כל הזמן על מה הם
מדברים, והרגשתי נפחד ונבגד. החלטתי לעשות משהו בנידון, שכנראה
לא הייתי צריך לעשות. ניסיתי לשכנע את יאיר ואסף, שעידן רוצה
להרחיק את יאיר מאיתנו, ושהוא יהיה חבר רק שלו. מה שלא ידעתי
באותו זמן, זה שזה בדיוק מה שאני מנסה לעשות. זה הצליח, החבורה
התפרקה ונכנסה לסכסוך לא נעים עם עידן. אסף ואני נעשינו חברים
לבדנו, בלי לערב את יאיר בזה, ואני ויאיר נעשינו כמעט החברים
היחידים אחד של השני.

בשלב הזה כבר התחלתי להרגיש, שאני משתגע. כבר הבנתי, שאני
מאוהב נואשות ביאיר, וכל יום שאנחנו יושבים אחד ליד השני בכל
השיעורים, מדברים אחד עם השני ומסתובבים אחד עם השני, רק מחמיר
את המצב.
יום אחד יאיר בא אלי לשחק במחשב, ונכנסנו לשיחה מוזרה.
''פלג, אני רוצה להתייעץ בך'', אמר יאיר בהססנות.
''כן, מה הבעיה''
''יש ילדה חדשה בחוג שלי למתמטיקה, שמוצאת חן בעיני מאוד,
ורציתי לבקש ממך עצה איך להתחיל איתה קשר''

זה היה הרגע, ממש הרגע, שבו פתאום קלטתי, שאני משלה את עצמי
בכל ההנחות שלי, שהוא גם הומו ושגם הוא מאוהב בי. חשכו עיניי,
כמו שאומרים. לא ראיתי כמה שניות, ואז מצאתי את עצמי מגמגם
משהו על כך שאני חייב לרוץ. ופשוט ברחתי מהבית שלי, כשהוא עוד
בחדר שלי.
רצתי בכל הכוח לעבר השדות והחולות, והגעתי לחוף הסמוך לביתי,
שכבר היה צבוע בגווני זהוב לקראת הלילה. נכנסתי למים, ופשוט
התחלתי לבכות. כמו סכר שנפרץ בעוצמה אדירה, משחרר מתוכו את כל
המים שהצטברו במשך חודשים, פשוט מתפרק. התקפלתי על המים, בזעקה
רמה, שרציתי שכל העולם ישמע, ידע את הכאב, את הסבל. הרגשתי את
כל הכאב, שעצרתי משתחרר ללא כל המעצורים, ששמתי לעצמי. רצתי
יותר ויותר עמוק אל תוך המים, לא יודע מה חשבתי. אני רק יודע,
שהטשטשתי לגמרי, ופתאום, לא יכולתי יותר, ועצרתי כולי.


"הוא יהיה בסדר, הוא רק צריך פה איזה יום יומיים. זה הכל"
אור לבן חזק סינוור אותי, ושמעתי דיבורים מסביבי, אך לא ניסיתי
לפרש אותם. פתחתי את עיניי, וראיתי שאני שרוע במיטה לבנה,
כנראה בתוך בית חולים. הרגשתי מנוחה גדולה, ואפשר להגיד גם
הקלה. רק רציתי לשקוע בתוך הסדינים הלבנים ולשכוח מהכל. אבל
אמא ניגשה אלי, ליטפה אותי.
''פלג, חמוד? בוקר טוב''
''היי, מה קורה פה בדיוק?''
''חמוד'' אמא ניסתה לעצור את עצמה מלפרוץ בבכי, ''אתה טבעת.
ממש ליד הבית. איך זה קרה, מתוק?''
''אני לא זוכר. אני חושב, ששיחקתי שם ופתאום המים הציפו אותי''

''טוב, חומד, אני נותנת לך קצת זמן עם מישהו, שבא לבקר אותך''

היא יצאה מהחדר, ופתאום חשבתי על האדם האחרון בעולם, שבא לי
לראות כרגע.
זה היה הוא, יאיר.

הוא נכנס לחדר שטוף האור, והתיישב לידי. הוא שתק כמה שניות.
"היי" הוא אמר בחשש.
"אני בסדר, רק בלעתי קצת מים" אמרתי בחיוך קטן.
"אני לא מבין איך זה קרה. אמרת, שאתה צריך ללכת, ופתאום אתה
נמצא בים, טובע. מה קרה? אתה יודע, שאתה יכול לספר לי הכל,
נכון?"
שתקתי בעצב. אני לא יכול לספר לך הכל, רציתי לומר לו.
פתאום הרגשתי כעס מסויים מתחיל לגאות בי. לבעור בי.
"תגיד, יאיר, אתה טיפש?"
"מה?" הוא היה מופתע, שפתאום דיברתי, ועוד בצעקה.
"אתה לא שם לב מה קורה פה? אתה לא שם לב, שאני סובל כל-כך הרבה
כבר שנה וחצי? אתה לא רואה, שלא יכולתי יותר?"
התחלתי לבכות, ועצרתי את הצעקות הקטנות, שיצאו ממני, בעזרת
השמיכה. הטיתי את ראשי ובכיתי את נשמתי.

"פלג, מה קורה? בבקשה תגיד לי מה קורה!" גם יאיר התחיל להזיל
דמעות. "בבקשה, פלג. בבקשה." הוא טמן את ראשו בכפות ידיו.
"אני אוהב אותך, זה מה שקורה" ופשוט נדמתי בבכי עצור. זהו,
אמרתי את המילים. עכשיו כלום כבר לא יהיה טוב בינינו.
עצמתי את עיניי. "פשוט תן לי לנוח. אל תטריד אותי יותר ותשכח
ממני. בבקשה, יאיר, אני לא יכול לשאת יותר את הכאב"
נשכבתי במיטה בעיניים עצומות ובפצע פתוח בלב.
ופתאום, שמעתי אותו קם, וחשתי אותו רוכן אלי ונושק לי.
"גם אני אוהב אותך, פלג" הוא לחש לי באוזן, כמעט בלי קול.


הסיפור עצמו אמיתי, הסוף לא ממש... החבר התגלה כסטרייט, אבל
אנחנו חברים טובים :-)
תודה לכם.