פרי אהבתם אך לא תמיד מבחירתם גזר את דינך.
אתה נבחרת ואין ספק שזהו אינו מטען קליל להיות נציגם החמרי
לדבר כה גשמי כאהבה.
באמרי כי הם גזרו את דינך אינני מתכוון שהיו להם כוונות לא
טהורות או לא ראויות, אך אין ספק שמחשבה שקולה יותר היתה מניבה
תוצאה אחרת.
על כן בלי דין ודברים מיותרים מבחינתם, וכל כך נחוצים מבחינתך,
אתה נמצא כאן, חי וקיים.

כשהם מסתכלים אחורה על אותה השנייה שהגעת לעולם הם תמיד יעידו
על שמחתם ואושרם האין סופי. אך כשאתה נזכר בארוע זה הוא מעט
יותר טראומטי.
זה לא שחלילה לא רצית לצאת לאוויר העולם, אך עד הגאולה הדרך
הייתה רבת ייסורים. צעקות רמות, שליחות ידיים לא נעימות וריחות
שמטעמי צניעות רצוי שלא אציין.
אך הגרוע מכל היה שבלבך חשת כי מחמת הכאב הפיסי הכרוך בדרך זו
משהו מנפשך אבד.

משיחות איתך וניתוח מעמיק לאחר מכן, אתה מציין שכמובן התרגשת,
פחדת מעט מהדרך הלא נודעת, אך יותר מזאת הידיעה כי זהו תחילתו
של הקץ קיננה בלבך.

לאחר תשעה חודשים של אוטונומיה יחסית, שכמובן היתה מותנית במעט
סיוע חוץ, הכל השתנה. מאדם הקובע את יומו הפכת לאדם שנחרץ
דינו.
משגרת יום שכללה השכמה מוקדמת, ארוחת בוקר קלה, מספר בריכות
ובעיטות בדופן, התחלפה שגרת יומך לשגרתה של חיה בשבי. אותה חיה
המוצגת לראווה במפורסמים שבגני החיות שבעולם.

אותה חיה שוכנת בכלוב ברזל, כלובך בנוי מאנשים חיים. כמו אותו
כלוב הם יספקו לך מגורים, אוכל ומעט חברה. אך כמו אותו הכלוב
הם יצרו את חייך ומרחב נשימתך. מבקרים תמיד יצבאו על שערי ביתך
כמו עדרי התיירים הבאים לביקור בגנים. חייך יהיו תמיד חשופים
ונתונים לביקורת מצד החברה.

תחילה אפשרות הבריחה תפתה אותך, כל עיסוקך יהיה ברקימת מזימות
שונות לישום הרעיון. שבירת מוסכמות, מרידות או כל התהנהגות
אחרת שתראה לא מקובלת יכבשו את ליבך. אך עד מהרה תחדל מכך.
הייאוש ילווה אותך וגם אתה תסתגל לחיים בשבי.

במהרה יגיע היום ותפנית חדה תקרה בחייך. גם אתה תרצה לממש את
אהבתך עם בחירת לבך.
האם ברגע זה הכל נשכח? כל אותם ימים רצופי מאבקים? כל אותם
כעסים על דינך שנקבע ללא התחשבות או התייעצות עמך?

ביום זה שיגיע, שרביט האלוהות ינתן בידך.
לרגע אחד בודד, בידך יהיה כוח הבריאה.
האם ברגע זה שוב תקנן בלבך אותה תחושה ישנה?
אותה מחשבה כי הבריאה היא היא שלילתה של הבחירה?