היה היה לפני הרבה מאוד שנים, בארץ רחוקה מאוד, נידחת אפילו,
אפשר לומר, דוב.
לא סתם דוב, דוב חמוד כזה קטן, שכל מה שבא לך לעשות, ברגע שאתה
רואה אותו, זה לצבוט אותו בלחיים כמו דודה בבר-מצווה ולחבק
אותו חיבוק דוב ענק.
הדוב כולו היה לבן ואם הייתם מצמידים אותו לקיר, הייתם רואים 2
נקודות שחורות קטנות ונקודה שחורה אחת גדולה באמצע, שאלו היו
העיניים והאף שלו, אבל מלבד אלו הוא כולו היה לבן, ממש כמו צמר
גפן.
הדוב הקטן הזה גר בבקתה קטנה ושלווה והוא היה אוכל דבש כל
הזמן, לא בגלל שהוא אהב את זה, אלא בגלל שפשוט לא היה משהו אחר
לאכול.
בבקתה הקטנה, בה גר הדוב, לא היו הרבה רהיטים וקישוטים אחרים,
אבל מה שכן תפס את העין מיד בכניסה, הייתה טלוויזיה 40 אינץ',
שהונחה במרכז הסלון.
כל יום, כשהדוב לא היה עסוק ברדיפה אחר פרפרים, הוא היה מכין
לו קוקטייל דבש, מתיישב על הכורסא הגדולה ובוהה בטלוויזיה
בריתוק. הדוב לא היה בררן גדול ותמיד ראה רק ערוץ 10, לא כי
הוא אהב אותו, אלא כי זה היה הערוץ הראשון, שהופיע, כשנפתחה
הטלוויזיה .
כל יום בשעה שש הייתה מופיעה, בדיוק באמצע התוכנית האהובה על
הדוב "דובים חסרי מנוח", פרסומת של איזה רופא אחד לכאבי ראש,
"שלום, לכם צופים יקרים. אם גם לכם יש כאב ראש טורדני ופשוט
נמאס לכם מהמצב, בואו לד"ר בן גוריון והוא יעזור לכם" הקריא
הקריין בפרסומת בביטחון רב.
כיוון שהדוב הרגיש מצוין, הוא לא ייחס חשיבות רבה לפרסומת.
אולם יום אחרי יום של צפייה בה, חקקו אותה עמוק בתוך זכרונו של
הדוב.

יום אחד, שעה שיצא הדוב לרדוף פרפרים שחורים, מעד על אבן גדולה
ונפל על האדמה.
כאשר קם, הבחין הדוב, כי הוא כולו חבול ומלוכלך, פרוותו הלבנה
כוסתה כתמים חומים וכאב חד ומעצבן החל לבצבץ בראשו.
"אלך לי לעשות אמבט שמנים, אוכל גלידת דבש והכל יהיה בסדר" סבר
הדוב לעצמו.
הדקות חלפו, השעות עברו והימים השתנו- אך דבר אחד לא פסק. ראשו
של הדוב המשיך לכאוב, כאילו מיליון גמדים קטנים כלואים בו
מנסים לצאת בעזרת אגרופיהם.
נזכר הדוב בפרסומת של ד"ר בן גוריון, החליט לקחת מונית ולהגיע
לבית החולים לבדיקה אצל הדוקטור המפורסם.

לאחר מספר שעות של נסיעה מתישה הגיע הדוב לבית החולים רק כדי
לעבור עוד מספר שעות של בירוקרטיה מעייפת, ויכוחים עם הפקידות,
איומי סרק על האחיות ודחיפות בתורים עם זקנות, שמושכות
בשערות.
לבסוף, ספק מזל ספק גורל, הצליח הדוב להגיע למשרדו של ד"ר בן
גוריון.
ניסה הדוב להוציא מילה, אך מייד הופסק ע"י הד"ר.
"אני רואה את הבעיה, אין לך מה לדאוג", אמר הד"ר, "תישאר לישון
פה היום ומחר. תרגיש כבר הרבה יותר טוב" אמר בהחלטיות.
הדוב הקטן רצה כל כך להסביר, אבל הבין, שאין טעם לוויכוחים
ופנה לאחיות.

לקחה האחות את הדוב לחדרו, שם חיכה לו שותפו לחדר, זקן חביב
בעל שיער לבן ומקל הליכה, אשר נראה כאילו הדביק את פיו במהדק
ליצירת חיוך תמידי, אשר מעולם לא נמחק.
"שלום" פלט הדוב בנימוס.
"שלום גם לך, אחי" ענה הזקן.
"גם אותך לא בדק הדוקטור?" הסתקרן הדוב.
"כן, הוא אמר לי ללכת לישון ושמחר יהיה הכל בסדר. אני סומך
עליו בעיניים עצומות. אני בטוח, שארגיש הרבה יותר טוב מחר" ענה
לו הזקן, כשחיוכו התמידי שלו מרוח על פרצופו.

ככה עברו להם הימים, והמצב נשאר בעינו. לדוב ולזקן המשיך לכאוב
הראש והדוקטור המשיך להבטיח להם הבטחות סרק, שמחר יהיה טוב
יותר. לפעמים, כאשר ניסה הדוב לשאול אותו בקשר למצבו, מילמל
הדוקטור כל מיני מושגים לא ברורים על פילוג, גדר הפרדה וחיסול
ממוקד, אבל הדוב הקטן לא הבין כלום.
לא פעם ניסה הדוב להתסיס את שותפו לחדר, אבל הזקן המשיך
באמונתו העיוורת ואמר, כי הוא סומך על הדוקטור במאת האחוזים.

יום אחד קם לו הדוב משנתו הערבה ושם לב, כי הזקן אינו זז. הדוב
הקטן ניסה לדבר עם הזקן, אך זה לא ענה לו. קם והחל מנוענע את
הזקן. משראה שגם זה לא עוזר, רץ הדוב בכל כוחותיו לאחות וסיפר
לה על הזקן.
האחות בדקה את הזקן ואפשר היה להבחין על פי פרצופה ועיוותי
הפנים שלה, כי משהו רע קרה.
תוך שניות הסתודדו סביב המיטה המון אחיות והדוב הצליח לפרש
מלחשושיהן את המילה "מת".

למחרת בבוקר קם הדוב עייף, כאוב ועצוב.
קם והלך לו לחדר הבדיקות של הדוקטור לבדיקה היומית. משנכנס
לחדר, ראה בחורה עם חלוק לבן יושבת בכיסאו של הדוקטור ולו אין
שום זכר.
"אני המחליפה של ד"ר בן גוריון" אמרה, מסירה ספק בקשר לזהותה.
"מה כואב לך?" שאלה.
הדוב לא ידע את שמה, אבל לא היה נראה, כי היא עומדת לשתף אותו
בו.
"כואב לי הראש" ענה הדוב.
"הנה, קח. זה כדור אקמול. תשתה אותו עם מים ותרגיש הרבה יותר
טוב מחר".
לקח הדוב את הכדור בידו וחזר לחדר.

פתאום נזכר הדוב בד"ר בן גוריון, שכל הזמן היה אומר ש"מחר יהיה
טוב יותר", ואז נזכר הדוב גם בזקן החביב, שהיה חברו לחדר.
לקח הדוב את הכדור, זרק אותו לפח באסרטיביות וברח מבית החולים
חזרה לביתו.

היה היה לפני הרבה שנים, בארץ רחוקה מאוד, נידחת אפילו, אפשר
לומר, דוב.
לדוב הייתה טלוויזיה, אבל הוא שם עליה טפטים של פרחים ולא פתח
אותה יותר, רק אולי כדי לראות את "דובות לוהטות 2" .
הדוב פחד מפרפרים ודברים שבחוץ, ולכן היה מסתגר כל היום בבית
ורק אוכל דבש, לא כי הוא אהב את זה, פשוט כי זה כל מה שהיה
לאכול .
ומאז ועד היום יש לדוב כאב ראש טורדני, אבל כל פעם שהוא נזכר
בבחורה, שהחליפה את ד"ר בן גוריון, הוא מרגיש קצת יותר טוב,
אבל לא יותר מדי.