החדר שלה תמיד מבולגן. ארון הבגדים פתוח, חולצות שחורות זרוקות
על הרצפה, מכנס הג'ינס עם הקרעים הגזעיים היה זרוק על המיטה
ונטה ליפול. הרבה עיתונים פתוחים, סגורים, גזורים זרוקים בכל
מקום. הגיטרה השחורה שלה עם המגבר שהיו מונחים בפינת החדר עדים
לכך שהחדר נראה איום ונורא, והחדר שלה כשהוא נקי נראה דווקא לא
רע. תמונה שלה ושל החברה הכי טובה תלויה ליד המיטה השחורה שלה.
(בתמונה היא לא מחייכת והאמת היא אף פעם גם לא חייכה) ליד
הארון בגדים תלויה מראה גדולה שכתוב עליה בטוש שחור למעלה בקטן
"שיהיה לך יום שחור." ליד המראה יש שידה מעץ  שעליה מונחים
קופסא שחורה עם כל השרשראות שלה, צמידים שחורים וטבעות. מסרק
שחור לשיער, מייבש שיער שחור ועוד כמה מוצרי "קרליין" לשיער
ולגוף. על הקירות מודבקים פוסטרים של "לד זפלין, מטאליקה ופרל
ג'אם." מעל המיטה היה מדף מעץ  שהיו מונחים עליו נרות ריחניים
שחורים, מעמיד לקטורת בצורת פיל בצבע שחור וחבילה של קטורת.
זהו. ככה החדר שלה נראה. אחר כך אני מתפלאת כשאני שומעת אותה
אומרת שהיא הכבשה השחורה בבית. זה לא קל להיות המלאך השומר
שלה, אולי אני עושה את כל זה כי אני זקוקה לכנפיים שלי, אחרת
לא הייתי מתעסקת איתה, היא מפחידה אותי.
אתמול הנשמה שלה באה לבקר אותי וכרגיל התעניינתי ושאלתי
לשלומה. הנשמה אמרה לי שהיא לא מסופקת ושחסר לה משהו. קשקשנו,
דסקסנו והגענו למסקנה שלאדונית שלנו חסר חיוך בחיים. אז מה
עושים? איך גורמים לה לחייך? אם עד עכשיו היא לא צחקה או חייכה
מה יגרום לה לעשות את זה? ברכתי את הנשמה לשלום וחזרתי להרהר
בנושא היום. התחלתי לשלוח לה אי מיילים מצחיקים, בדיחות,
סיפורים ושירים עליזים ומשמחים. ומהחיוך- אין תגובה! שלחתי לה
בדואר לבית זוג כרטיסים להופעה של "משינה" והיא רק  מילמלה
"מגניב" קטנטן כזה, ומהחיוך- אין תגובה! החלטתי לנסות להיכנס
לה לחלומות בלילה אבל כל כך מפחיד שם, הכל חשוך, הכל שחור.
דיי, אני מיואשת. איזה מין מלאך אני? אני פשוט לא יודעת מה
לעשות.
היום פגשתי את הלב שלה בפעם הראשונה בחיים שלי. הלב אמר לי
שהוא חולה ורע לו. זה היה ברור שהתרופה היחידה למכה הזאת  זה
חיוך. אמרתי לו שאני ניסתי ועשיתי כמיטב יכולתי אך ללא תועלת.

הלב התחיל לבכות ועכשיו לי היה רע. איך מתמודדים עם ילדה שלא
מחייכת וחיה בעולם שחור? ברכתי את הלב לשלום ועפתי גבוה
לשמיים. חיפשתי את בורא עולם ושאלתי אותו את שאלת השאלות. הוא
ענה לי בחיוך ואז הבנתי מה עליי לעשות.
הגעתי בטיסה לחדר שלה. היא בדיוק ישנה אז שמרתי על השקט.
נכנסתי לחלום שלה וכרגיל הכל היה שחור, אמרתי לעצמי "שלוש ארבע
ו.." וחייכתי את החיוך של "החיים" שלי. בשנייה הכל הפך להיות
לבן וזורח, נקי ונוצץ. הוספתי גם כמה גורי כלבים חמודים
לבנבנים ומלא ממתקים מתוקים שהיא אוהבת. מילאתי לה את החלום
באלפי אלבומי רוק ומטאל שהיא שומעת וגם כמה חתימות של הלהקות
שהיא מטורפת עליהם.
היא התעוררה. היה לה מבט מוזר על הפנים, מבט כזה שהיא פשוט לא
האמינה. היא קמה מהמיטה לכיוון
המראה ונעמדה שם, מסתכלת בעצמה. התחננתי שהיא תחייך אבל לשווא.
צריך לעבור לשלב השני עכשיו.  
ראיתי את אחיה הגדול והכנסתי לו פלאש באק של מסיבת יום ההולדת
שהיא ארגנה לו. אז הוא נזכר שהוא שכח להודות לה ושהיה לה גם
יום הולדת והוא לא טרח בכלל לאחל לה מזל טוב. הוא בא אליה. היא
בדיוק סיימה להתאפר באיפור השחור הרגיל שלה. היא הבחינה בו
ושאלה מה הוא רוצה. הוא שתק והתקרב אליה מחייך ואומר תודה.
ראיתי שם גם חיבוק ואולי שמעתי גם "אני אוהב אותך". חיכיתי
לחיוך שלה, אבל עדיין  לא היה תגובה ממנו. עוברים לשלב השלישי.
מצאתי את אבא שלה צועק על אימא שלה, שוב הוא כועס על הציונים
הנמוכים שהיא מקבלת. נתתי לו כמה כדורי הרגעה ולאימא חבילת
טישו. היא בדיוק יצאה מהחדר לבושה בלבוש השחור שלה. אבא התקרב
אליה והיא כבר חשבה לעצמה "יופי, עוד פעם הצעקות שלו על זה
שאני לא לומדת", אבל הוא רק בא וחיבק אותה. היא הייתה בהלם.
הוא שאל אותה למה היא לא משקיעה בלימודים ואם היא צריכה תמיכה
הוא תמיד יהיה כאן בשבילה. אימא באה והצטרפה לחיבוק בחיוך.
ראיתי אותה מזילה דמעה וקיוויתי שהיא תחייך, כרגיל זה לא קרה.
קדימה לשלב הרביעי.
גיליתי את הבחור שהיא הכי אוהבת ושאף פעם לא התייחס אליה יושב
עם חברים שלו במגרש הכדורגל.
היא עברה שם וגרמתי לו להסתכל עליה. הוא קרא לה והיא עצרה,
מביטה לכיוון שלו ופשוט לא מאמינה שהוא קרא לה. הוא התקרב אליה
עם חיוך ושאל מה היא עושה היום בערב, והיא, פשוט לא יכלה
לדבר.
בסוף הם קבעו לשבת אצלה בבית יותר מאוחר ואני המתנתי לאותו
החיוך הזה שיביא את הגאולה אבל
כנראה שאני אצטרך לחכות למשיח.
אני פשוט לא מאמינה. לא הצלחתי בגרוש לעלות לה חיוך על
השפתיים. מה ניסגר עם הילדה הזאת?
כל מה שסידרתי לה, כל הטוב הזה, היא עדיין לא מסופקת. אני לא
מבינה את זה בכלל. כנראה שאני לא מלאך טוב מספיק. ראיתי אותה
חוזרת לחדר שלה. מסתכלת במראה ומסרקת את השיער השחור שלה.
ישבתי על המיטה שלה ושמתי את כפות ידי על פניי. היא ישבה
לצידי. הסתכלתי עליה וראיתי בה משהו שונה פתאום.
היא קמה בפתאומיות ולקחה צמר גפן שהיה ספוג קודם באציטון.
נעמדת מול המראה ומוחקת את הברכה "שיהיה לך יום שחור." היא
לקחת מגבון וניקתה את כל האיפור השחור שלה. זאת הייתה הפעם
הראשונה שראיתי את הפנים שלה בלי כל השחור הזה, היא הייתה
יפהפייה. היא הורידה את החולצה השחורה שלה ושמה במקומה חולצה
לבנה שהחמיאה מאוד לגיזרה שלה. היא חייכה. לאט לאט כל החדר שלה
הפך להיות צבעוני ודיי שמח, מה שהפך אותי לשמחה עוד יותר.
מצאתי את התשובה לחייה השחורים ובתמורה קיבלתי כנפיים חדשות.
היום אני כבר לא רואה אותה אבל יש לי הרגשה שהיא בסדר ונמצאת
במקום טוב, במקום חם ואוהב, מקום שהיא כל כך קיוותה אליו
ובסופו של דבר זכתה בו.