[איש א' ואישה ב' יושבים בביתם, לפתע נכנס איש ג', בידו סכין
מטבח- ושוחט את האישה במומחיות המעידה על מקצועו כקצב]

ג: [א' מביט בו המום, ג' קופא על מקומו לרגע, נוטף דם]
סליחה
א: לא סולח
ג: !?
א: שחטת את אישתי כחיה אל מול עיני לפני פחות מחמש שניות. לא
סולח
ג: תסלח לי מאוד...
א: כבר הסברתי לך, לא סולח
ג: ראשית, לא הסברת- הכרזת. לא היה כאן כל הסבר רציונלי. אל
תאמר "הסברתי". שנית...
א: רצחת את אישתי בעזרת סכין מטבח!
ג: אתה נוטר לי על הרצח או על כך שנעשה בסכין מטבח?
א: על הרצח
ג: אז למה ציינת שרצחתי אותה בעזרת סכין מטבח?
א: לא ציינתי. לא די ששיספת את אישתי, אתה מגדיש את הסאה ושם
מילים בפי
ג: ודאי שציינת
א: ודאי שלא
ג: הנה, שש שורות למעלה
א: שש שורות למעלה אני רואה אותך טוען שציינתי את סכין
המטבח, ללא שום הוכחה חותכת. הא הא, חותכת, אתה מבין...
ג: אתה מתחמק מן האמת. היישר מבטך אל המציאות וראה: מותה של
אישתך שקול בעיניך לשימוש בסכין מטבח
א: לא סולח
ג: שניות רבות חלפו מאז. עליך ללמוד להתמודד עם האובדן
ולהרפות מן הכאב
א: למה רצחת אותה?
ג: די, די כבר לנבור בפצעים ישנים. העיסוק האובססיבי שלך
בנושא הזה מתחיל להטריד אותי
א: אתה ביתרת את אישתי!
ג: אני יודע! למה אתה ממשיך להזכיר לי את זה כל הזמן? למה
אתה תמיד חייב לדרוך לכולם על היבלות? מתי תבין שהכאב שלי לא
פחות מהכאב שלך?
א: אני מתקשר למשטרה
ג: אתה חושב שאתה מאיים על מישהו?
א: כן, עליך
ג: אני חף מפשע
א: תקעת סכין באישתי
ג: בלי כוונה
א: אז למה לא אמרת?
ג: למה לא שאלת?
א: טעות, טועים, טעינו
ג: אז אתה סולח?
א: היהדות מאמינה במתן הזדמנות שניה. הכל נשכח כלא היה
ג: רק אדם גדול כמוך יכול למצוא בקירבו את העוז לסלוח על
מעשה שכזה
א: די, אתה מחמיא לי... הרי היא ממילא היתה זונה אוקראינית
שקניתי לפני חצי שנה בחמשת אלפים דולר