אוטובוס דו מפרקי מתקרב. קו 15. סיבוב ארוך הוא עושה, הקו הזה.
אני עולה עליו בתחילת אגרון. מכאן הוא ממשיך ליפו,  הרחוב שפעם
היה עמוס ועכשיו הוא כמעט ריק, ועוד רגע והוא עובר ליד "בנין
העמודים". החבר'ה קוראים היום לצומת הזו "צומת ניר". כאן
איבדנו את ניר שלנו, אולי לנצח. האוטובוס פונה ימינה, נכנס
לתוך השכונה החרדית. כאן הרבה יותר עמוס. כאילו אין פיגועים,
כאילו אין בכל רגע חשש שמחבל מטורף יפצח בתזמורת יריות איומה,
או לחלופין, יקריב עצמו קרבן למלחמה האומללה, הבלתי נגמרת
הזו.

אני עוצם רגע את העיניים, מנסה לא לחשוב על המצב. בינתיים
האוטובוס מתקדם הלאה, אנשים עולים ואחרים יורדים. בבנייני
האומה עולה אדם שנראה קצת תמהוני, ומתיישב לפני.

"אני נוסע הביתה, גמרתי לעבוד", הוא סח באוזני זה שלצידו.
ההתעלמות מצידו של השכן לא מרתיעה אותו. "אתה יודע איפה אני
גר? פעם הייתי גר עם אמא שלי, בקסטל. היום אני כאן, בכפר".
כלומר, הוא ירד בתחנה שבה ארד אני.

סוף סוף מגיעים לכניסה לשכונת הר נוף. "אתה יכול לצלצל
בפעמון?" שואל התמהוני  שלפני את שכנו לספסל. אני שולח את ידי
ומצלצל. חמש דקות אחר כך, אני בביתן של ניר.

"היי ניר, מה המצב?" כך אני, כאילו אני פוגש אותו באמצע רגילה
שגרתית.
"אחלה", הוא עונה. "תכנס".

זה ניר הישן שלנו, שבכל ליל שבת, אחרי קידוש אצל ההורים, היה
יוצא יחד עם החבר'ה, וחוזר למחרת בבוקר. אולי משהו השתנה? הוא
נראה כל כך נינוח.

אחרי שתי דקות אני מציע: "אולי נצא לעשות סיבוב בכפר?"

"בשמחה".

צרור בתי אבן ערביים, פזורים בשטח ללא כל סדר הגיוני. רק
השבילים והכביש שנסללו ביניהם, נותנים לכפר מראה מאורגן משהו.
בגבולות הכפר צומח חורש טבעי, וגם בתוך הכפר צומחים עצים וירק.
אפילו ציוץ ציפורים נשמע מידי פעם ברקע. איפה בעיר הזאת שומעים
היום ציוץ ציפורים, בכלל? התחושה הכללית הראשונית היא של כפר
נופש. אלא שהשלט בשער הכניסה אל הכפר, שער שביתן ובו שומר ניצב
לצידו, מכריז ומזכיר: "בית חולים ממשלתי לחולי נפש, כפר
שאול".

אנחנו מטיילים ומפטפטים, ניר שואל על כמה חבר'ה מהיחידה.
שלשום יצאנו יחד לשתות קפה, דיברנו עליו, הוא חסר לנו מאוד.
אבל אינני יכול לומר לו זאת.

פתאום נשמע בום אדיר ברקע, ועוד אחד מייד אחריו. לפני שהדי
הפיצוץ מתפזרים,  ניר כבר נמצא הרחק ממני, רץ אל הביתן, צועק
בהיסטריה. אני רץ אחריו, מבקש להכנס אל הביתן.
"הצילו!! מחבל!" זעקותיו עולות השמיימה.
באינטרנט הופיעו מבזקים שהודיעו כי בום על קולי של מטוס חיל
האוויר הבהיל המוני ירושלמים שפנו אל רשויות ההצלה. אבל ניר לא
יודע זאת. הוא רק רואה מול העיניים את מסעדת "סבארו" מתפרקת
לחלקים, ושומע שוב את זעקות הפצועים, את הדממה הנוראה של
ההרוגים.
"פצוע הלם" אמרו בבית החולים. בסולם הפציעות הוא סווג בתחתית
הסולם, קל יותר מפצוע קל. אבל כולנו, כל מכריו, נוכחנו לדעת כי
מן הראוי היה לסווג אותו פצוע קשה. ניר רעד כעלה נידף מכל רעש
חריג, והפסיק לישון בלילות. על בילויים משותפים בכלל לא ניתן
היה לדבר. היה שם ילד קטן שגווע מול עיניו, ומאז, בכל פעם שראה
ילד בשטח היה פולט: "למה ההוא לא חי, כמו הילד הזה?" לבסוף
הגיעה רמת המתחים שלו אל סף בלתי נסבל, והוא הועבר לטיפול כאן,
בכפר שאול. מי היה מאמין שזה יקרה דווקא לניר?

התמהוני מהאוטובוס מגיע לביתן של ניר ודופק על הדלת. "אחי",
הוא צועק לו, "עזוב אותך, זה נגמר!" אבל הדבר היחיד שנגמר הוא
הביקור שלי.

באוטובוס חזרה אינני יכול להימנע מהמחשבה המפחידה הזו. הפעם
היה זה בום על קולי. בפעם הבאה זה עלול בהחלט להיות הפיגוע
התורן. ומי יהיה פצוע ההלם בפיגוע הבא? אולי אני. אולי אתה.
אולי נהג האוטובוס שמזמזם כרגע את הלהיט הדביק האחרון.

מחר ידווחו העיתונים כי הטייסת שגרמה לבום העל קולי הושעתה,
בינתיים באופן זמני. ואולי, כך תחלוף בתוכי עוד מחשבה, יקום
סוף סוף מי שישעה את כל אותם המחבלים שגרמו ל"פצועי הלם",
לצמיתות.