ציקדות, חלק מהאווירה של עיר ירוקה. יושב מול המחשב ומשוטט
בחוסר תוחלת, כרגיל בימים האחרונים לא יכול לישון. העיר
הירוקה, ירוקה מספיק כדי להיחשב שורה של כפרים בתחפושת. גדולה
מספיק בכדי להיחשף ממבט-על ועדיין במין חיוך אורבני מנומנם
להחליק את תחושת הרמיה לאורך נהר, שדרות, שדות פזורים בין
שכונות.
הדי פעמונים יתנפצו באזניי עוד שעה קלה. ער או ישן, חי את
הימים האחרונים שלי בעיר הירוקה, בארץ אבותיי או חולם עליה,
מתוך תחושה של בהילות, מתוך הידיעה שעוד מעט, קצת, אחרית,
שארית הולכת ונגוזה של ימים אני בירושלים, מרכז העולם מוכה
השנאה, החום והלכלוך. אפילו המחשב כבר רוצה לישון ואני יודע
שאני צריך לישון, אבל השוול(x) הזה, שבניגוד למועקת הקיץ של תל
אביב לא מציק כאן יותר מדי, אולי הוא מותיר אותי ער, ואולי
הציקדות או המחשבות המסרבות להתערפל לחלומות.
מהחלון אני רואה את האגם, חלקה כסופה בליל, כחולה ביום, שחורה
בחורף וירוקה לעיתים נדירות. מסרב להפנים את העובדה שהגלות שוב
מתקרבת ובאה עלי, גולה במולדתו רחוק מארץ אבותיו סיכמה חברה
טובה את תחושותי, ואני רק חייכתי. גם עכשיו יכול רק לחייך, גם
עכשיו יכול רק לצחצח שניים, להטיל את המים, לזנק למיטה ולכבות
את האור, לשקול תוך כדי מה עדיף, חום החדר האטום או חלון פתוח
לאויר הלילה ומזמורי הציקדה. מחשב חישובים קטנים, כסף וזמני
נסיעה, כתובת בארץ וביטוח בריאות לשבוע אחרון.
האם באמת הייתי כאן בשנה הזו או שמה היה זה חלום? ואני בכלל
רציתי לכתוב כאן שיר, לתת מילים לנעימת הציקדה. ואני בכלל לא
ידעתי שאפשר לפצל גם תחושת שייכות וזרות, כמו כל דבר אחר. אין
קשרים גורדיים יותר.
שיכורים וכלב מצטרפים לציקדה. חרק ירוק מצטרף אלי מול המחשב.
עוד חמישה ימים הציקדה תשגע מישהו אחר ואני אשב בקלן, מעביר
כנידון לגלות ואהבה את ימיי האחרונים פה בארץ חמדת אבות. אולי
גם שם תשורר לי ציקדה ואולי עונתה מסתיימת עתה.


מוקדש באהבה לפרייבורג אין ברסגאו, עיר אהבתי
x) שוול=מזג אויר חם ולח וסגרירי, גרסת הגשם הטרופי של
דרום-גרמניה