אני אוהבת לשבת כשלידי צלחת גדולה, ובה חתיכה מדוייקת של גבינה
בולגרית עיזים. חתיכה מושלמת, מקצועית, שהשקעתי בה. היא מוצבת
באמצע הצלחת הגדולה, ואני מאמינה שזו ארוחת גורמה של שף שלוקח
699 דולרים על כף אורז עם חסה ועלי רוזמרין מקשטים.
אני נוגסת באנינות מגבינתי, אט אט. מרגישה מלכותית, מבוגרת.
אוכלת את הגבינה שלי לאט ובאלגנטיות. אפשר מיץ תפוזים ומלבורו
אדום עם זה. ואפשר בלי כלום.
ביסים של ציפור. חצי שעה לאכול את החתיכת גבינת גורמה שלי.
הגבינה הגאונית הזו. היא יכולה לשנות מצבי רוח.
כולם היו רוצים גבינה כזאת.
כולם מסביבי ואני העיקר. אני היחידה שחיה כאן בכלל. וכל העולם
הזה הוא פיקציה בעת שאני ניסוי. כולם סביבי הומצאו ויש להם
תפקידים ידועים. במראה הושתתו מצלמות וכולם בוחנים את יכולותיי
בזכות הטכנולוגיה. רק לי אין תסריט. וכולם צופים בכל צעד שלי
בסקרנות תהומית לצעד הבא שלי. אולי אפילו משנים את מינם,
ובוחנים את האינטיליגנציה שלי ואת שנינותי. את התורה שלי,
ודעותיי. שואלים שאלות, מופתעים. כולם מתאהבים בי. אני כ"כ
מקסימה.

יש לי לכלוך על הגבינה.