באותו היום שפגשתי אותו הוא לא היה שונה משאר הימים.
הוא ישב שם על המושב, עם האוזניות האימתניות על האוזניים, בוהה
בחלון, מסוגר בעולמו, מסקרן.
הפעם החלטתי לשבת לידו, אולי אפילו לפתוח בשיחה, למרות שהפעם
באתי בתפקיד אחר...  אולי בגלל זה.
מספר רגעים התמהמתי מאחוריו, עדיין מתלבט.
בסוף התיישבתי, הוא אפילו לא העיף מבט.
טפחתי לו על הכתף בעדינות, הוא הסתובב באדישות, וברגע של לחץ
הדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו היה למלמל "אתה יכול בבקשה
לפתוח את החלון?" הוא אפילו לא ענה ודחף את היד לחלון שבקושי
נפתח.
"זה מוזר", פניתי בנסיון שני, "איך שאנשים יכולים לראות אחד את
השני כל יום במשך שנים ואפילו לא להחליף מילה...אפילו הנהון עם
הראש". הוא הוריד את האוזניות והסתכל עלי מבולבל, "אמרת משהו?"
חייכתי במבוכה: "לא".
המשכנו בנסיעה, בשלב הזה האוטובוס כבר התמלא באנשים, אותם
אנשים איתם נסעתי כל יום - זקנים, עייפים, מדוכאים וכועסים, עם
אותו מבט כבוי בעיניהם.
בעוד שתי תחנות האוטובוס יתמלא לגמרי ויגיע הזמן שלי, אולי
נסיון אחרון לשיחה.
"אתה יודע, היום הפעם האחרונה שאני נוסע איתך, אולי תספר קצת
על עצמך?" הוא לא שמע אותי אבל החלטתי שמספיק לי שאני אדבר,
הוא אפילו לא חייב להקשיב, "אני לא יודע למה אני עושה את זה,
אני באמת מצטער, אולי אתה כן שומע אותי, ופשוט מתעלם, אבל אני
חייב לפרוק את מה שיש לי בפנים".
פתאום הרגשתי פרץ של פחדים עולים ותוקפים אותי, החלטתי לוותר
על הכל.
לחצתי על הפעמון, רק רציתי לצאת משם, הנהג עצר בתחנה, רציתי
לקום, עוד גל של אנשים הציף את האוטובוס, לא יכולתי לקום,
הייתה לי משימה ואני חייב לבצע אותה.
הבחור עם האוזניות הסתכל עליי, כנראה חיכה שאני ארד.
הרגשתי שהגיע הזמן, קמתי מהמושב, הוא הרים אליי מבט והנהן עם
הראש, אולי הוא כן הקשיב.
צעדתי באיטיות למרכז האוטובוס, והפעלתי את המטען.