כנראה, שכשזה אמיתי, אני מתחילה לשחק מחבואים עם עצמי.
מסתתרת ומחכה, שיספרו אותי.
במקום לעמוד על המשמר.

"נראה לי שאנחנו חולות באותו חרא."
היא הסתכלה עלי לרגע, כאילו חיפשה את התשובה בעיניים שלי,
וכשהבינה, צחקה צחוק קולני.
-"תשתקי את הפה שלך" (לקחתי לה משפט), "את עוד תעירי את כל
השכונה",
שתינו התכופפנו להחזיק בבטן, כאילו עוד רגע כל האיברים
הפנימיים שלנו יחליקו החוצה יחד עם מה שעולה עכשיו מבפנים.

ולפתע הכל נמחק.
שכחתי למה התכוונתי.
השפתיים השתחררו מהמתח, וחזרו למצב רפוי.
שכחתי מי היא, ומה היא עושה מולי.
כאבה לי קצת הבטן,
כאב עמום שכזה.
לא יכולתי להסביר לה,
ולא חשבתי על למצוא הסברים.
אני והבחילה שלי חזרנו הביתה, וטילפנו יחד למי שאמור להזכיר
לי, כשאני שוכחת.
הוא אמר לי, שיש לי אלרגיה קשה, וכל פעם כשאני חוזרת הביתה, יש
על הגוף שלי סימנים כחולים,
ושנמאס לו לשחרר את הסתימה בכיור כל שבועיים.
הלכתי לבדוק.
פתחתי מים, ונוצרה אמבטיה קטנה, כזאת שפעם אהבתי להשקיע את
עצמי בתוכה, כשעוד הייתי בגודל של כיור. המים החלו לגלוש
החוצה, והרצפה נעשתה חלקה.
סגרתי את הברז.
והוא בא.
אל תיפגשי איתה יותר.
היא מזיקה לך. את לא רואה מה קורה לך.
לאן שאני לא מסתכלת בראש, יש רק שלטים ענקיים, וגם כאלה שקצת
פחות, וגם קצת יותר (קטנים),
על כולם רשום את אותו הדבר.
אני חושבת, שזה וירוס.
יש לך כדור?
כשל מערכתי.
יותר מדי דם, שזורם בלי הכרה, יותר מדי דפיקות לשניה, ביטים
בקצב מטורף ולא עקבי, שיוצרים לי כאוס שלם בגוף.

בוקר.
השעון לא מעיר אותי.
זה הטלפון.
את בבית. לפעם בשבוע שלך,
ואת רוצה, שאבוא.
אני עומדת מול הארון. לא מבינה אותו. לא מבינה מה עושים שם כל
מני צבעים לא מוסברים, ובכלל... אין שם בגדים. בטעות- זה היה
ארון של אוכל.
איך הגעתי למטבח?
כנראה שנרדמתי בו אתמול.
לבשתי ביצה ולחם, ויצאתי.

אני איתך,
וכואבת לי הבטן.
ואני לא מדברת ואני לא שותקת ואני לא צוחקת או...

אני לא אני, כשאני איתך.
בכל זאת,
בואי יחד, נברח.