הסתכלתם פעם איך אתם נראים? לא לא לא... לא מבחינה חיצונית...
אלא מבפנים...? יצא לכם לחשוב על כל הדברים שעברתם? על כל
החברים...? על המריבות וכמובן על ההשלמות? על החברויות? על
החבורה וקבוצה בצופים? על כל האנשים שהיו איתנו בתחילת הדרך
ועכשיו אבדו?

לי היה הרבה זמן לחשוב על כל הנושאים הללו... אני זוכרת את זה
כאילו זה היה אתמול... (זה באמת היה אתמול - נו קצת הומור אף
פעם לא מזיק).
שמתי מוזיקה שתמיד נותנת לי השראה בכתיבה, התיישבתי על הכיסא
בצורה כפופה, פתחתי את החלון והיה אוויר נהדר...
הסתכלתי על השמיים, על העצים שבגינתי, על הגינה של השכנים
שנשקפת מבעד לעצים... הסתכלתי על הנוף המדהים שהיה פרוש מתחתי
ותהיתי...יותר נכון נזכרתי... בכל החברים שהיו לי מזמן בגן...
ובכיתה א'... נזכרתי במורות ובכל המשפטים המצחיקים שלהן... עלו
בי הזיכרונות מטיולי השטח גם עם המשפחה וגם עם הצופים שזה בעצם
אותו דבר...
נזכרתי איך הייתי מאוהבת בתחילת השנה ובכל הצרות שבאו אחר
כך... חשבתי על הכפיתות ועל המסדרים הצופיים, ובמיוחד על המחנה
קיץ. זה בעצם הדבר הכי שווה שיש בקיץ, לפחות לי...
השנה אנחנו בונים בתור פרויקט את נחש האנקונדה... זה אמור
להיות סיור בתוך הגוף שלו... נקווה שנצליח...
אבל למה לסטות מהנושא?

בזמן שעלו בי כל הזיכרונות התחלתי לבכות על האנשים שאבדו במהלך
דרכי... ועל החוויות המאושרות וגם החוויות העצובות,על כל
הלקחים שלמדתי...

אחרי שעברתי את תהליך הדמעות והזיכרונות החלטתי לכתוב את
המונולוג הזה...
נכון שאמרתי שזה היה אתמול אבל בכל זאת הומור זה הומור...

20.7.04